RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
להסתכל למפלצת בעיניים
יש בחיים שלי כמה מפלצות גדולות, שלפעמים אני מתמודדת איתן. בד"כ ההתמודדות שלי איתן מתבטאה בזה שאני רואה אותן מגיעות, ומחביאה את הראש שלי בתוך השמיכה, בתוך האדמה, או בתוך מיכל גדול של "Ben & Jerry's" (רצוי בטעם צ'אנקי מנקי או קרם עוגיות).
אני לא אוהבת להתמודד עם מפלצות. אם לא נתייחס אליהן, בסוף הן תלכנה לדרכן (קצת כמו שאם נעשה את עצמנו מתים, הדובים לא יאכלו אותנו). הנסיך, כדרכו של נסיך, חושב שמחובתו להלחם בכל המפלצות שמאיימות על הנסיכה שלו, גם אם היא אומרת לו לא להלחם.
לשם שינוי, המפלצת הפעם לא הייתה קשורה לילדות הכה לא מאושרת שהייתה לי, לא לצורתי העגלגלה++, אלא למשהו הרבה יותר מביש ומביך. חשבון הבנק שלי.
מצבי הכלכלי הוא אחד הדברים היותר מביכים עלי האדמות. אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי הנסיך, מטבעו של גיק הגיוני ושקול, הוא בעל חשבון בנק שמאפשר לכל פקיד ולכל בנק לרייר עליו בשמחה. אולי כי בעוד שהוא הגיע למערכת היחסים בינינו מסודר (עם דירה שקנה ממש בימים הראשונים להכרותנו) אני יכולתי להביא ספה שקיבלתי מתנה וקצבת נכות של 2000 ש"ח. אבל אני מניחה שהמצב הכלכלי שלי מביך אותי כי אני מרגישה רעה רעה רעה. אולי זה כי אני אוטומטית נכנסת למגננה איומה ונוראה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה להתחבא לפני ששרי אריסון תבוא להרביץ לי או משהו. who knows.
בכל אופן, השבוע התקשרו מהבנק שלי. [ובמאמר מוסגר אומר שיש לנו חשבון משותף, אליו נכנסות המשכורות של שנינו (כשאני עובדת). יש את החשבון הישן שלי, אליו נכנסת קצבת הבטוח הלאומי, ועליו אני ממשיכה לשלם את מכסת היסורים הקבועה שלי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, זה כי מקנן בי הפחד שאהיה אשה מוחזקת או משהו. כן, אני יודעת שזה לא הגיוני. מעולם לא טענתי שאני אדם הגיוני]. אני לא בזבזנית, באמת שלא. להגנתי אומר שאין מה לעשות, כשאת יוצאת לפתע פתאום מהבית בגיל X, בצורה לא מתוכננת ובלי שום שקל בכיס, את נכנסת לסבך של אוברים בבנק. לזכותי יאמר, שפעם כיסיתי גם אובר של 20,000. אבל עם החוק המעצבן לגי מסגרת אשראי הבנקים לא מאשרים מסגרת למי שמקבל אך ורק קצבת נכות, ונכנסתי לאובר.
ואז ספרתי לנסיך.
אני שונאת לספר לנסיך דברים "רעים". כמו שכבר חזרתי ואמרתי, יש בי את הילדה הקטנה שנורא מפחדת מהרגע שבו הנסיך יבין שאני לא טלית שכולה תכלת, וילך. פחדתי לספר לו שלקחתי המון (המון!!) הלוואות מהבנק, כי ידעתי שהוא יכעס. פחדתי להראות לו כמה אני לא מחושבת. פחדתי להראות לו כמה אני עניה לידו. פחדתי, כבר אמרתי?
יותר משפחדתי התביישתי. אני תמיד מתהדרת בזה שאנחנו לא מסתירים כלום אחד מהשני, והנה הסתרתי סוד. ידעתי שהוא יכעס. ויעלב. לא ידעתי למה לא ספרתי. אין לי תמיד הצדקות. לפעמים אני סתם אהבלה.
ואני לא אגיד שזה עבר רגוע.
הוא כעס. הוא נעלב. הוא יותר נעלב מכעס. ואני בכיתי (אבל זה לא חכמה, אני בוכה מהכל). ואז הסכמתי להראות לו את חשבון הבנק. וזה דבר שאף אחד לא ראה מעולם. וישבנו ועשינו חושבים. ויהיה בסדר. אני מקווה.
אני מקווה שהוא יסלח לי על הבגידה באמון.
אני מקווה שאני אסלח לעצמי על הכאב שגרמתי לו.
אני מקווה שאזכור עד כמה זה מפחיד לחשוב על מפלצות, אבל כשמסתכלים למפלצת בלבן בעיניים זה לא כזה נורא.
| |
 לעשות טוב לעצמי?
לכאורה זה הדבר הכי טבעי בעולם, לעשות מה שטוב לך, נכון?
ואיפה עומדת טובת עצמי אל מול ערכים אחרים? מה עדיף, שיהיה לי טוב או שיהיו גאים בי? שיהיה לי טוב או שאאכזב את מעט האנשים שמאמינים בי?
אני לא יודעת לעשות את זה, לשים את טובתי האישית ואת האושר שלי (ושנים לא חשבתי בכלל שיש דבר כזה, שמותר שאהיה מאושרת), לפני הכל. ופתאום בא איש אחד, מקסים ויקר ונסיכותי, ואומר לי "אני רוצה שתעשי מה שטוב בשבילך". מה אני אמורה לעשות עם זה בכלל?????
בחודשים האחרונים אני עובדת בעבודה מחורבנת של ממש. עבודה זמנית שאמורה להסתיים בקרוב, שלא מתאימה לי בכלל, אבל זה היה הדבר הראשון שמצאתי אחרי החתונה, וקפצתי על זה, כי למרות שאני מקבלת קצבה (משוגעים כמוני מקבלים קצבה ממדינת ישראל) אי אפשר באמת לחיות על 2000 ש"ח לחודש. אבל רע לי בעבודה הזו. זו עבודה בשעות הערב, ואני לא אוהבת אותה.
ביום ראשון, כשהנסיך בא לקחת אותי מהעבודה, אני פשוט ישבתי ובכיתי כל כך הרבה. והוא אמר לי "רע לך, למה את נשארת?" (טוב, היה דיאלוג ארוך, אבל בואו נגיד שזו התמצית), ומה שלא אמרתי, הוא לא הבין.
הוא לא באמת יכול להבין עד כמה אני מפחדת שאני מאכזבת אותו. עד כמה האהבה הענקית הזו, שאני יודעת שיש בינינו, עלולה (בעיניה של הילדה הפגועה שבי) להיעלם ברגע שאני אעשה משהו שלא בסדר. עד כמה שאני מפחדת שאהיה האשה המוחזקת (הוא מרוויח הרבה יותר ממני) שתלויה בו.
הוא לא מבין, כי הוא לא מהעולם הזה. וטוב שכך.
הוא לא מבין שאני לא יכולה פשוט לעשות את "מה שטוב לי". טוב לי להפסיק לעבוד, ובסופו של דבר התפטרתי מהעבודה, והיום הוא יומי האחרון בה, אבל אני מתה מפחד.
איך עושים את זה בכלל, להעמיד את האינטרסים שלך לפני כל האחרים?
| |
 הכל אינטרסים
לפני כמה זמן העלתה ג'וליאנה פוסט לגבי חברויות ואינטרסים, שנשאר בי המון זמן וגרם לי לחשוב.
הייתי ילדה שדי חיה לבד עם עצמה. הייתי שמנה, שרק קראה ספרים ולא התעניינה בדברים שהיו חשובים אז לבנות, ולא ידעתי לשחק קלאס כמו שצריך, והרבצתי לבנים, בקיצור- לא ממש מציאה גדולה בשוק המקובלים. הדבר היחיד שכן עשיתי כמו שצריך היה שיעורי בית. א-ה-ב-ת-י לעשות שיעורי בית ב"ארץ מולדת", כי תמיד התעניינתי בהסטוריה של מדינת ישראל. בכלל, איזו עוד ילדה אתם מכירים שליומולדת ביקשה ללכת למוזיאון לח"י?
מלכת הכיתה הייתה הילדה הכי חכמה ויפה, וכמו רוב הבנות (והבנים) היא לא שמה עלי בכלל עד הפעם הראשונה שבה העתיקה ממני שיעורים, ומאז הייתי הפכתי לאחת הבנות המקובלות בכיתה. כמובן שההתעניינות הזו נגמרה כשהפסקתי בעצמי לעשות שיעורים, אבל זה לא באמת משנה. נהניתי מהעובדה שפתאום היו לי חברים, למרות שתמיד ידעתי בדיוק מאיפה הם באו, ולאן הם יעלמו.
בכלל, אני תוהה לעצמי (כי בדרך כלל אלו הדיונים שאני מנהלת אך ורק עם עצמי, אחרים לא ממש מתעניינים ), יש דבר כזה, יחסים שלא מושתתים, ברמה זו או אחרת, על אינטרסים?
פעם העלתי את השאלה הזו באחד הטיפולים שעברתי. המטפלת שלי דאז טענה שבגלל ההתעללות שעברתי אני לא מכירה בעובדה שלא כל דבר מבוסס על ניצול. נו, טוף. אין לי הרבה תירוצים לגבי הילדות שלי, אז שתקתי. אבל היום אני תוהה אם זה כל הסיפור.
ברור שבגלל מה שקרה אחשוב שזה כל מה שיש. אבל השאלה היא האם אינטרס שווה בהכרח ניצול?
לכולם יש חברים שמלווים אותם תקופה, ואז נעלמים. האם חבר שמלווה אותי בתקופה בה שנינו באותה יחידה, ואנחנו מעודדים זה את זה, ואז נעלמים זה לזה, מנצל אותי? הרי ברור שיש אינטרס הדדי כאן: שנינו חיפשנו תמיכה וחיזוק המושתתים על חוויה משותפת, לא בהכרח נמצא את עצמנו עם דברים משותפים בחוויות אחרות.
היום אני יודעת שיש חברים שהם חברים שלי כי אני נוחה. אני שם כדי לתת תמיכה, והם יודעים שהם יכולים לסמוך עלי שאהיה שם בשבילם. גם לי זה עושה משהו. העובדה שאני תומכת במישהו מאפשרת לי להרגיש חזקה, תומכת.
האם אני מנצלת אותם? האם הם מנצלים אותי?
נו, שויין. אני במצב רוח פילוסופי היום.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
