צפור מתכווצת

אתמול הייתה הפעם הראשונה שבה דיברת איתנו, בדפיקות קטנות שכאלו, מין מורס שכזה.

גוזל שלי, כבר חמישה חודשים אתה חי בתוכי ואני עדיין לא מאמינה שהכל תקין, שאתה שלי. שאתה שלנו.

לפעמים אני תוהה איך אצליח לגדל אותך בכלל. אתה תהיה נסיך קטן, ואני הרי צפור. כבר לא שבורה, אבל עדיין עם צלקת על הכתף.

מצד אחד, יש אנחת רווחה שאתה גוזל, ולא גוזלה (וכן, אני מכירה את כל הסטטיסטיקות ואת כל הסיכונים, ועדיין...). ולא רק בגלל המובן מאליו, אלא בגלל כל הדברים הקטנים מסביב. איזו מין אמא אהיה, אמא שלא באמת יודעת לעשות קוקיות ו/או צמות? אמא שתמיד הייתה טום בוי?

אבל די מהר גיליתי שאתה גוזל. עוד לפני שהרופאים אמרו, אמרתי לנסיך (שדווקא רצה נורא לגדל נסיכה קטנה) שהפעם יש בן.

וכשהרופאה אמרה "יש לו בולבול גדול", הסתובבתי כמו אמא פולניה גאה נפוחת חזה ימים ארוכים.

בן שלי,

אני אוהבת אותך כל כך. מחכה כבר להרגיש בעיטות רציניות. מפנטזת על עיצוב החדר, רבה עם הנסיך בשאלות הרות גורל דוגמת "מיטה לפני או אחרי".

אמא.

איזו מחשבה מפחידה.