אני שמנמנה!
ואני לא אוהבת את זה בכלל.
שלפתי את"המלט" מן המדף, הסנפתי את הדפים המצהיבים\מתפוררים, העברתי את עיניי על פני המילים.. והגעתי למסקנה שהכתב שם פאקינג קטן!
הפכתי באופן רשמי לפוסטמה.
או שתמיד הייתי כזו?
אז נסתפק ב"חכמת הבייגלה", זה לא מצריך יותר מדי חשיבה.
הלוואי והיה בי האומץ להתמסר לחלוטין לטמטום,
לחדול מכל אותם ניסיונות כוזבים להישמע חכמה!
אני מוכרחה להשלים עם העובדה שגם בתחום הזה לא התברכתי.
אני לא רואה שום סיבה הגיונית להמשיך ולאכול.
אין לי שום דרך להתחמק מהארוחה בלי לוותר על מעמדי כנכדה האהובה על סבתא.
אז מחר אני אוכל, וזה יהיה מגעיל ונורא... וזה די אבסורד, שאני מרגישה בכלל חובה לאכול,
שאיכפת לי מה סבתא תגיד, כשלא איכפת לי אם אני אחיה או אמות.
אני מרגישה כל כך קטנה ואפסית וכלום.
הדבר היחיד שהייתי זה רזה.
ועכשיו אני לא.
אז נשארתי כלום.
מכירים את האנשים המסכנים האלה שכל היום בוכים על כמה שהם לא טובים בכלום ואף אחד לא אוהב אותם וכל מה שבא לכם לעשות זה להגיד להם "אז תתאבדו!"?
דרוש אגו-בוסט דחוף!
המסכנות הזו עלובה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Drama queen Cassie