הלכתי במורד הרחוב, מביטה סביבי דרך עיני החדשות. האושר העילאי שחשתי בדקות הראשונות שלי בגוף הזה לא נעלם, לא מאפשר לי לחוש דאגה מכל סוג שהיא. אבל הוא נהיה פחות מעוור, יותר שפוי, מפנה מספיק מקום לסקרנות.
החושים החדשים שלי היו טובים יותר ממה שציפיתי, וזאת למרות שלא ידעתי למה לצפות. כמובן, אני יכלתי להסתפק בכל דבר אחרי החודשים הארוכים והמלאים בכאב וטישטוש שעברו עלי בבית החולים, אבל זה העניק לי סיבה נוספת להתלהבות.
חוש הריח שלי היה מה שהכי הפתיע אותי בהתחלה, כשרק התעוררתי. הוא היה חזק וחד, ואני לא הכרתי את מרבית הריחות סביבי, מה שבילבל אותי.
אבל כעת, כשהלכתי ברחבי העיר שנראתה לי זרה להפליא ובחנתי את היכולות שלי, גיליתי שחוש הריח היה הדבר הכי פחות מבלבל – ביחד עם הראייה, שהיתה מוגבלת הרבה יותר למרות שראיתי הרבה יותר טוב בחושך. טווח הראייה שלי לא השתנה, והצבעים היחידים שראיתי היו אפור ואדום על כל גווניהם. לעיניים שלי היתה נטייה מציקה להתמקד באופן אוטומטי על דברים בצבע של דם, וכשאני התמקדתי בחפץ כלשהו כל השאר נהיה מטושטש. חוש הריח שלי, בניגוד לראייה, לא השתנה בהרבה, רק התחזק... או כך לפחות חשבתי עד ששמתי לב למה שהיה אמור להיות מובן מאליו: הריחות החזקים ביותר היו ריחות של אוכל – של בני אדם.
הרעיון לחשוב על אנשים כעל אוכל היה מטריד, ואני ניסיתי לחשוב על משהו אחר (למשל על שתיים מהשאלות החשובות ביותר שהייתי חייבת לפתור בהקדם האפשרי: לאן אני אלך, ומאיפה אני אשיג בגדים), אבל לאחר כחצי שעה של הליכה בקו כמעט ישר נאלצתי להשלים עם העובדה שזה בלתי נמנע. אני הייתי רעבה, ופעימות הלב ששמעתי בבירור מכל הכיוונים לא הניחו לי. זה אכן היה מספיק כדי להעלים את ההתלהבות הקודמת שלי כמעט לגמרי.
חלון פתוח שנמצא בקומה הראשונה של בית מגורים תפס את תשומת ליבי. עמדתי שם לרגע, תוהה איך להכנס לשם בלי למשוך תשומת לב. אני לא ידעתי עד כמה חזקה או מהירה הייתי, אבל הייתי כמעט בטוחה שאם אני אקפוץ ישר אל תוך החלון אני אעשה יותר מדי רעש. הסתכלתי סביבי שוב בחיפוש אחר חלון פתוח אחר. זה היה לילה חם למדי עם המון חלונות פתוחים, ומצאתי את מה שחיפשתי מהר למדי. בית של חמש קומות בצד השני של הרחוב, עם עץ גבוהה למדי שצמח בצמוד אל אחת המרפסות.
הענף הנמוך ביותר של העץ נמצא יותר משני מטר מעל האדמה, מחוץ להישג ידי, ולא יכלתי להחליט אם זה יהווה אתגר בשבילי. קפצתי בלי לקחת תנופה בניסיון מרושל להגיע גבוה מספיק כדי להיאחז בענף, ומצאתי את עצמי מגיעה גבוה מדי ונתקלת עם ראשי בענף המדובר, ואז ממשיכה לעוף גבוה עוד יותר. התגובה שלי נראתה לי איטית להפליא, ועם זאת הספקתי להזכר איך ריסקתי את העץ הקשיח של ארון המתים ואת האבנים והאדמה מעליו ביד אחת, לקבל מכך השראה ולנסות לנעוץ את ידי בתוך העץ – לא בכל הכוח, כי כעת הייתי בטוחה שאם אשתמש בפוטנציאל המלא של הציפורניים שלי העץ יתמוטט, אלא במה שהיה אמור להיות עדינות מוגזמת. האצבעות שלי ננעצו בעץ לדקה ארוכה עד שנתלשו משם מחדש כשהדפתי את רגלי מגזע העץ וקפצתי אל המרפסת של הקומה השלישית. תשומת ליבי הוסחה פתאום על ידי הרעש של הענף הגדול שנפל רק עכשיו אל הקרקע למרות שהייתי בטוחה שעברו לפחות שלושים שניות מאז שראשי נתקל בו. קלטתי ברגע האחרון שאני עומדת להתנגש בזכוכית של דלת המרפסת. נאחזתי במעקה בכל הכוח ונעצתי את עקב רגלי השמאלית בריצפה.
לעזאזל! חשבתי וקפאתי במקומי, מתפללת בשקט שהרעש שעשיתי נשמע כל כך חזק רק לי. לא שמעתי שום דבר מיוחד מתושבי הדירה (שבדיוק איבדו חלק גדול ממעקה המרפסת שלהם) או מהשכנים שלהם, וקיוויתי שזה אומר שאני יכולה להרגע. הנחתי את המעקה על ריצפת המרפסת וטיפסתי אל המרפסת הבאה, זאת עם הדלת הפתוחה, שנימצאה במרחק של פחות ממטר ולכן לא היתה מהווה בעיה אפילו לבן אדם אטלטי אלא אם כן היה לו פחד גבהים. לי לא היה פחד גבהים, ומה שהדאיג אותי ברעיון שאני עלולה לשבור גם את המעקה השני בכל רגע וליפול מהקומה השלישית היה הרעש שאני אגרום. אבל הפעם לא שברתי שום דבר, ונכנסתי לבית החשוך בחיוך.
סליחה על האיחור. לא היה לי הרבה זמן בשבוע האחרון - השבוע הראשון ללימודים והכל.
אה, ואגב, אם אתם לא אוהבים תיאורים של המון דם שמרוח בכל מקום לא כדאי לכם לקרוא את הסיפור. הפטיש שלי על סאדיזם לא מאפשר לי לוותר על הסצנות האלה, גם אם הן עלולות להפריע לקוראים היקרים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
