בסרט "פלזנטוויל" צפיתי לראשונה כשהוא יצא לאקרנים בארץ. זה היה מתישהו בסוף שנות התשעים, בעודי
בת-טיפשעשרה המבלה את רוב זמנה עם החברות בפינטוז על חיים מושלמים.
אז על פניו, החיים ב"פלזנטוויל" אכן מושלמים!
אם מסתכלים מעבר לשחור-לבן - הכל ממש צבעוני!
השמיים כחולים, השמש מאירה, החיוך תמיד צחור, הדשא הכי הכי ירוק.
אבא תמיד עובד קשה - אבל מאושר.
אמא מקפידה על שימור בית טיפ טופ - ומאושרת.
הילדים מצטיינים בלימודים ובשאר האפטר-סקול אקטיביטיז - הו, האושר!
עד שמגיעים, ממש בטעות, דיוויד וג'ניפר, ומכניסים קצת כאוס בסדר.
האחים, שספק משתלבים-ספק הופכים את העיירה על קנה, למעשה מלמדים את כולם שהחוקיות החד משמעית
של החיים "המוצלחים" שלהם, אינה אלא שקר וכזב.
לאט לאט מסתבר שרב האנשים לא באמת מאושרים. אמא ואבא אינם הזוג המושלם, ויותר מזה - אמא בכלל
לא מסופקת! אז מה עושה ג'ניפר הצעירה והמתירנית? מסבירה לה איך היא יכולה לעשות לעצמה כיף, בלי
להיות תלויה באבא.
כלומר, מיותר לציין שהחיים שבפלזטוויל אינם החיים האמיתיים.
מדובר בשיקוף של החיים כפי שנראו על המסך בשנות ה50, בתכניות דוגמת "אני אוהב את לוסי", שחינכו
את הציבור הצופים לחיות חיים שיצטיירו כלפי חוץ כגן עדן. אבא עובד, אמא במטבח. וכולם שמחים.
לכל אחד יש את התפקיד שלו ואין סיבה לנסות לטעון אחרת, או חלילה לשנות.
ואין ספק שהצופים הושפעו מזה.
בפועל, אנו יודעים שאין זה אלא בדייה.
הטלוויזיה הציגה איזושהי מציאות אוטופית, נטולת קשיים. האחים נכנסים לטלוויזיה לערער קצת את הדברים,
להנחית על התושבים את "כאפת המציאות": תתעוררו ותריחו את הקפה, מה שנקרא. שום דבר לא מושלם.
גם אם נדמה לכם שכן.
ואם נחזור שנייה לדפי ההיסטוריה האמיתית -
אכן, אנו רואים שלאורך השנים מסך הטלוויזיה "העז" לחשוף בפנינו סוגי מציאות שאינם כל כך מושלמים.
אפילו להיפך. מציאות שהיא רצופת קשיים של יום יום, בין אם בין כותלי הבית ובין אם מחוצה להם.
בשורה התחתונה, אין בית מושלם, אין משפחה מושלמת.
גם אם הכל מושלם כלפי חוץ - לכולם יש בעיות.
המשפחה האמיתית מורכבת מנפשות שלכל אחד חיים משל עצמו, שאיפות וחלומות.
מזל שהשכילו להבין את זה גם בפלזנטוויל...
כינוי:
adarharel
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
