|
 כינוי:
אוסאמודאס. מין: זכר MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
איך עלה הגיבור.
לפניי שנה, לפניי שאח שלי עמד לחזור לבסיס. אני והוא רבנו.
אני כבר לא זוכר על מה, לא אכפת לי. אני רק זוכר שלפניי שהוא יצא מהבית צעקתי "הלוואי שתמות" ,
יום אחרי זה .. המ"פ שלו בא אלינו הביתה והודיע לנו שאחי מת. הסיבה לא ידועה.
מצאו אותו קילומטר מהבסיס, עם כדור 9 מ"מ בין העיניים, שהיו פתוחות.
אימא שלי שהיא כבר אלמנה החלה לבכות במרץ. ואני עמדתי שם קפוא , וחשבתי שאולי זה קרה בגללי.
בגלל משאלת הזעם הטיפשית שלי. אבל אז אמרתי לעצמי שאני חושב בחוסר היגיון.
ואז .. כן. הגיע הבכי. הבכי המר, הדמעות שהרגישו כמו חתכים ישנים שאט-אט נפתחים ומתרחבים.
ההלוויה הייתה קשה. השבעה עוד יותר. שבועיים אחרי קמתי באמצע הלילה, מזיע.
הלכתי למקלחת לשטוף את פניי. ניגבתי את פניי הרטובות עם מגבת שהייתה מונחת שם.
"אתה לא כועס על עצמך?" החסרתי פעימה, הקול ההוא. "אתה עוד אחד מהחלומות שלי, זה לא קורא באמת." השבתי לאחי.
הסתכלתי בראי וראיתי אותו עומד שם, במדים הירוקים שלו. הוא חייך חיוך זדון. "אתה מת, וזה חלום." אמרתי, למרות שהכול הרגיש אמיתי.
"אני מת, ואתה הסיבה לכך." הוא אמר והשתקפותו יצאה חלקית מתוך המראה. "אתה הרגת אותי..." אמר בקול רועד.
"אני לא. אתה נרצחת." "אם נרצחתי, למה אתה לחוץ?" "כי אתה לא אמור להיות כאן." אמרתי והרכנתי את ראשי לכיוון הכיור.
"אתה מפחד מאחיך הגדול?" הוא שאל אותי והזעיף פנים. "אתה חלום." אמרתי.
הוא הסתובב ונעלם. ואני עמדתי שם ליד הכיור כל הלילה. חיכיתי להתעורר מהסיוט הזה.
וכשעלה השחר הבנתי שהכל היה אמיתי. ושאני איבדתי את ההזדמנות האחרונה להתפייס.
ומאז, כל פעם בצפירה. הוא עומד מולי במראה. ומחייך.
אותו חייוך זדון שנהג לחייך תמיד.
יזכור.
(הסיפור לא אמיתי.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
