לא קוראים לי, אני באה לבד

אני לא יודעת לאיזה תקופות להאמין

האם התקופות בחיי הן לופ חוזר ואני יכולה לחזות את שיקרה מעתה והלאה לפי הוכחות קודמות?

אני רוצה להאמין שהכל חדש

שאני יכולה לעצב הכל כבצק

טרי.

אני מנקה בבוקר את התורים הארוכים עד לקפה ויושבת לבד בחיכיון למילים שיבואו. לתחושה האוורירית ששמש חדשה מלחכת והיום מרומם את התרגשותי. וזה כמעט בא. זה כמעט ותכף עוטף את הירכיים שלי ומתלטף במעבר בין רגליי.

הצמא.

הנה זה נוגע בקודקודי.

לחצות מעברי חצ'יה באדום ולרוץ את הדרך המסוכנת, בחולות, בשקעי האדמה החומה מאוד. נעליי חופרות עד לשם ואני מגיעה סהרורית אל פתח הבנין. אף אחד מן המעונבים לא יודע מה עבר על עיניי בדרך לכאן ומה מפנימה נשמתי כל יום. אני אסגור את הדלת מאחורי ואשב בישיבה מרופקת, מחזיקה דפים בעיסוק סרק. עיני ראו מספיק כדי שלא אצטרך להסתכל בהדפס העניבה שלכם.

חדשנות.

אני רוצה להאמין שהכל חדש

שאני יכולה לעצב הכל כשיש

בוהק.