לא קוראים לי, אני באה לבד

האם הגישה שלי בודדת?

יש לי מחשבות בראש שמייסרות את הרגעים הקטנים, שוחקות את הדקות בין לבין. בין המקלחת לעבודה, בין האוטו למיטה. כותשות.

אין לי חברים עכשיו. כולם מסתובבים. חתונה, לימודים. עוד מעט יש לי יום הולדת ואני לא יודעת מי יופיע. האם זה זמן טוב לחשוב על מה יהיה הלאה. בת 24 ולא עשתה כלום בחייה. כלומר, עשתה, אבל הפסיקה. הפסיקה עם היצירה. הפסיקה עם כל הדברים החשובים. במקום זה מבזבזת שנתיים בלמכור בגדים ללקוחות שחושבות שהן שמנות. אז מה? גם אני חושבת שאני שמנה. אני תמיד אחשוב את זה. אני אף פעם לא אהיה מספיק רזה. והרי זה משהו להתמודד איתו? יש כל כך הרבה תחושות שמסתובבות בין הגפיים, אני נושכת את עצמי בנסיון לחדד את החושים, להבין יותר טוב מה אני צריכה לעשות. איך מפרקים את כל זה. אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני מפרקת את התחושות, שהכל מתממש לטובה.

בעזרת -ה'- בלי עין הרע.