לא קוראים לי, אני באה לבד

יש אותי

שטופה בשמנת, ספוגת ניחוחות,

מקדמת שנים יפות לבוא לחיקי, לראות גם אותי כחלק מהיופי.

אני זזה קמעה ומעקמת את הפה שלא בכוונה אך הכל נמרח כמו עט שלא יבש

ומי שיחשב להושיע אותי ביום מן הימים יידע שמכאן לא רואים

הקשת הרחבה נמוגה, הרגליים חוטאות במיקומן

מילים שיצאו כבליל של כוונה טובה צנחו על ראשים לא מכוסים.

לא את הרגש ולא את הדם יכולנו לעצור, תפסנו את הדרכים בקצותיהן והן התגלגלו כשטיח.

בערב כשהכל נשכב יכולנו ללמוד על חיכיון ומעצור.