החיים חומקים מבין האצבעות. כמה פעמים שמעת את המשפט הזה? ושהזמן טס.

וכולנו מבינים למרות שאין לנו מושג איך להסביר את זה. אבל כולנו חולקים את התחושה המזעזעת הזאת, והיא מזעזעת כי ככל שאנחנו יותר מודעים לצרה הכרוכה בזה, כך הזמן עובר עוד יותר מהר.

זה מרגיש כמו ריחוף מעל אדמה שאסור לנו לגעת בה, שלא שייכת לנו.

הבטחת לי אלפי הבטחות והחיים חמקו לך בין הידיים. הבטחתי לעצמי עולמות שהתפוררו עוד לפני שבניתי את היסודות שלהם.

השמיים שמעליי זזים ללא הפסקה ואני מנסה לגעת למרות שאסור, אבל לא משנה כמה קרובה אני זה נצח ממני.

החלום הרחוק והמפגר שלי חי ובועט, לראות עולם וחלל וגלקסיה ומה שרק מעטי מעטים זכו לראות. אני לא בטוחה אם העובדה הזו היא שמעניקה לזה את עיקר היופי, אני משוכנעת ורוצה להאמין שלא, כי זה לא זקוק לתוספת הזו, היופי הוא כמו שהדמיון שלי יכול לייצר יופי. כמו ששלך.

והעיניים שלנו ישרפו אל מול המראה הזה, והגוף שלנו יסתחרר בתוך עצמו, והראש שלנו לא ידע איך לעבד את כל המראות הללו, עוצרי הנשימה וממלאיה בו זמנית.

תגיד, איזה חלומות שווים שילחמו עליהם?