יש לי את הרגעים האלה שאני כותבת כמה משפטים ואני מתה עליהם, ואז אני מבינה שזה נעצר שם ושלא משנה מה אני אוסיף עכשיו זה ככל הנראה יהרוס את זה.

אז זה נרקב בין שאר הטיוטות בבלוג הגם ככה די רקוב הזה, וזה קצת חבל.

נזכרתי פתאום שישבנו שם במקום שלנו והיא אמרה לי שהיא מפחדת לחזור למקומות האלה, אז אמרתי לה שהיא כבר בן אדם אחר לגמרי. פתאום התמונות מסתדרות לי בראש. גם אני בן אדם אחר לגמרי. האוקטובר הזה הוא לא יותר מהאוקטובר הזה, ובטח שלא אוקטובר שעבר.

בעיה אחת - עצב של בן אדם עצוב הוא בלתי נסבל אבל עצב של בן אדם שמח הוא טיפה כיפי. זהירות.