אמרתי לה, ככה אני רואה את זה: החיים נורא מסובכים, אבל אני חיה בפשטות. גיששתי לי בין כל האפשרויות וכאן מצאתי את הנוף הכי שקט.

והיא אמרה לי, זה מעניין, כי רוב האנשים חושבים אחרת. הם חושבים שהחיים נורא פשוטים ואיכשהו מסתבכים בתוך עצמם.

אתה יודע מה ההבדל בינך לביניהם? לך אני יכולה להגיד מילים יפות ולא להרגיש מפוספסת

אני תמיד האדם הזה שדוגל בוודאות, חוסר וודאות היא הנורא מכל. תמיד עדיף לדעת, גם אם הידיעה הזו שווה לתחת. 

אבל הקטע הוא שבימים האחרונים אני מריצה כל כך הרבה מקרים אפשריים ושום דבר לא טוב. אני לא רוצה לשמוע אף תשובה. אני אומרת לעצמי שמתישהו אהיה חייבת להתקשר, אולי זה סתם הפחד, אבל לרגע נדמה לי שאולי עדיף לי להשאיר הכל ככה. עם המספר המנותק. בלי שום סוף. הרי ראיתי שתי אופציות לגבי כל הסיפור הזה, וברור לי לגמרי לאיזו מהן סיכויי התגשמות גבוהים יותר. אז אולי עדיף לחתוך כאן, כשכלום לא קרה עדיין, ומה זה משנה אם זה גורם לי לבכות ועד לפני תקופה זו לא פעולה שידעתי לבצע בכלל. מה זה משנה אם הלילות האלה מסריחים. זה לא יישכח (באתי לכתוב שאולי), אבל מה יהיה הקיצון השני. אני מפחדת לגלות. אז אולי כדאי פתאום לשמוע את השיר הזה עוד כמה שנים, להזכר בתקופה הזו שאיש לא יוכל להתחרות בה, לא משנה כמה עצובה היא הייתה, ולתהות מה אם. הרי תמיד נמשיך לשאול את עצמנו. מה זה משנה עוד מקרה אחד כזה. מה זה משנה אם זה נמצא בכל מי שאני ובכל שמץ ביקורתיות שקיים בי ובכל שמץ פומביות שקיים בי ובכל שמץ רגש. מה זה אומר בכלל, אני שולטת בזה בצורה מדהימה.

עריכה:

חסר כל קשר למציאות, אבל הרגע גיליתי שאני לוקחת חלק במגזין נובמבר של "אף". עשה לי את השבוע

אין לי מה לכתוב על זה, אין לי מה לחדש, על כמה זה עצוב, איך שזה לא משתפר משום בחינה, אני רגילה להמצאות שלך בראש שלי 24/7, אתה עדיין שם, עדיין כל הזמן, הראית לי כמה יפה היא הפשטות, כמה נעימה היא בלילות, יש לי אלף דברים לומר לך, אלף סיבות לכעוס עליך ועליי, על איך שהתעקשתי לסיים את זה טוב וכמה אני מתחרטת על זה עכשיו, על כמה קרוב אתה וכמה בלתי מושג, על כמה אבודה אני.

ועדיין אוהבת. הייתי צריכה שתקח את זה ממני וכל מה שנשאר לי זה "את באמת כל מה שחיפשתי".