כשאתם כותבים, ונשברים ונאספים מחדש

מישהו מגיע ומסתכל ברפרוף, בחוסר סבלנות במקרה הטוב, או בחוסר אכפתיות. 

ואי אפשר להאשים אותו.

הוא עצמו חלק מהשרשרת האכזרית, כשמישהו אחר עובר ברפרוף על המילים שלו.

בדיוק כמו שאני מעבירה שירים באייפוד, שנמצא על שאפל, ולא מתחשק לי לשמוע את מה שהוא מציע לי. 

היום לא בא לי לשמוע את רוברט סמית' מתחנן להסביר את האהבה שלו (ולקח לו שנים, הוא אמר פעם בראיון, למצוא את המילים המתאימות לשיר הנהדר הזה), 

ולא מתאים לי להקשיב לסטיבן ווילסון שמספר לי שהזמן טס, למרות שזה שיר נורא יפה, אני פשוט לא במצב הרוח המתאים. 

ואנחנו כותבים ובוכים על עצמנו, ובוכים על המילים, ומישהו אחר לפעמים מנסה באמת להכנס לזה, וזה נדיר מאוד. ואולי זה שווה את זה.

והנקודה היא לא שיקשיבו, היא חוסר תשומת הלב עצמו. מישהו כותב על כאב חי, ולמישהו אין חשק לקרוא משהו עצוב. מישהו בדיוק מחפש הצדקות. 

וזה טרגי אבל זה הכי אמיתי שיש.

ואם מישהו היה עוצר ושואל, מה עומד מאחורי זה, יכול להיות שהיה שומע סיפור נפלא. אבל מעטים מאתנו עוצרים לשאול. ואי אפשר להאשים אותנו

איבדנו כמה דברים חשובים

לאורך הדרך