סופסוף אני כותבת אותו, תהנו!

היא עלתה על קצות אצבעותיה אל חדרה. היא קיוותה שפטרישיה חיפתה עליה והמציאה איזשהו סיפור כיסוי לאם. ההורים לא אהבו ששתי הבנות נפגשות עם בנים- לא מבחינה רומנטית. הם חשבו שזה לא נאה שבנות המושל יצאו עם בנים לפני שגמרו להתבגר- אפילו שאחת מהן לא הייתה ביתם הביולוגית.

אבל לא ליאן ולא פטרישיה שמו לב לאיסורים האלה- הן נפגשו כבר כמה פעמים עם בנים, ולפטרישיה גם היו שני קשרים ארוכים ומחייבים. מן הסתם, ההורים בכלל לא ידעו על זה. בכל זאת, פטרישיה הייתה בת 17, וליאן בת 15- גיל מספיק בוגר בשביל אהבה.

ליאן נכנסה אל החדר ונשכבה על מיטתה בקפיצה. היא שכבה על גבה ושקעה במחשבות, מחשבות כל כך רבות עד שנרדמה. לכן היא לא שמה לב שהמשפחה חזרה (מאיפה שהם לא היו) והקימה רעש רב בקומה התחתונה. היא גם לא שמה לב כשכולם עלו במדרגות בצעדים כבדים, וגם לא כשהאם נכנסה לחדרה והתיישבה על קצה המיטה. רק כשהסיטה קבוצת שיער ממצחה בעדינות, התעוררה.

"את יכולה להמשיך לישון. שמעתי שלא ישנת הרבה בלילה, בגלל מייקל והפחדים שלו." האם אמרה.

היא נרדמה במהירות שבה התעוררה, והתעוררה שוב רק למחרת. היום היה יום שני, והיא התארגנה לבית הספר במהירות. כרגיל, היא הגיעה ראשונה לארוחת הבוקר ומיד אחריה האב. וכמו בכל יום, הוא אכל במהירות וסיים לפניה, נפרד ממנה והלך למשרדו לפני שכל שאר בני המשפחה יבואו ומהומת הבוקר הרגילה תתחיל. הכל היה כל כך רגיל, שהתחשק לליאן להקיא. היא שנאה שגרה, ותמיד חיפשה שינויים. אפילו שיעורים שמתבטלים היו מספקים אותה ומשאירים אותה מאושרת כל היום. אבל היום לא היה שום דבר מיוחד. סתם, תחילת שבוע. אומנם חדש, אבל רגיל.

אחרי שהגיעה בהסעה לבית הספר ונכנסה לכיתה, התיישבה על אחד השולחנות ומסביבה התקהלו כל ילדי הכיתה. היא הייתה מאוד פופולרית, והיא ידעה את זה, אבל היו פעמים שהתחשק לה להיות האחת שעומדת מהצד, ש..נכון, לא השתתפה והייתה מרוחקת ובודדה, אבל לפחות יכלה להשקיף על הכל ולשים לב לפרטים הכי קטנים שקורים, להיות בחוץ, אבל בעצם יודעת הכי הרבה על כולם.

"אתם יודעים, שמעתי שהולכת להיות מישהי חדשה בכיתה!" ג'פרי, הפטפטן הרשמי דיווח, אבל הסתכל רק על ליאן כשאמר את זה.

"מה, באמת? אמא שלי באמת סיפרה לי משהו על שכנים חדשים! מעניין איך היא" הפעם דיברה הרכלנית הכיתתית, איליין.

ליאן הקשיבה בעניין. אז כן עומד לקרות משהו מעניין, חשבה. ואני עוד חשבתי שהשבוע הזה אבוד, עד הפעם הבאה שאפגש עם ג'ו.

בינתיים נכנסה המורה לכיתה.

"כולם לשבת! יש לי כמה הודעות חשובות."

התלמידים ציחקקו ביניהם כשהלכו אל הכיסאות. כמובן, הם כבר ידעו מה ההודעות החשובות.

"היום הולכת להצטרף אלינו תלמידה חדשה-"

"אנחנו יודעים!" קראה איליין בטון מורתי, והכיתה צחקה.

"איליין, מספיק עם השטויות. תיארתי לעצמי שכבר תדעו דבר או שניים על זה. אתם הרי הרכלנים הכי חטטנים שאני מכירה." היא אמרה בחיוך.

"תודה!" כולם קראו בתיאום מושלם, כאילו התאמנו על זה הרבה זמן, ופרצו בצחוק.

"וחזרה לנושא. התלמידה באה מהדרום, ולכן המבטא שלה מעט שונה משלנו. אני מבקשת שלא תצחקו עליו ושלא תעשו ממנה צחוק. חלקכם כבר יודעים כמה קשה לעבור לבית ספר חדש בתחילת השנה, אז חשבו כמה קשה זה לעבור לבית ספר חדש באמצע השנה!"

"איך קוראים לה, המורה?" שאל קולין, אחד הבנים היפים בבית הספר כולו.

"פלורנס. אני מצפה שתהיו נחמדים ו-" היא לא הספיקה לסיים את המשפט, והדלת נפתחה. נערה בעלת עיניים כחולות ושיער כהה וארוך נכנסה פנימה. היה לה יופי מיוחד ושונה.

"הנה, חמודה, שבי פה." אמרה המורה והצביעה על שהולחן שלפני ליאן. היא החליפה כמה מילים עם המנהל שנכנס אל הכיתה אחרי הנערה, ושבה אל הכיתה. כולם נעצו בנערה מבטים מסוקרנים ובוחנים, במיוחד הבנים.

השיעור עבר לאט, ובסופו כולם התיישבו כרגיל על השולחנות, מתלחשים ומצחקקים. פלורנס ניגשה אליהם.

"היי." היא אמרה במבטא דרומי קל, שדווקא החמיא לקולה.

"היי! אז מאיפה באת, פלורנס?" שאלה ג'ניפר.

"איזה כפר בדרום, דווקא די דומה לשלכם. בבקשה אל תקראו לי פלורנס, בדרך כלל קוראים לי לורן." היא אמרה בבטחון יחסית גבוה לתלמידה חדשה. ליאן שקעה במחשבות. משהו בלורן היה מוכר לה, והיא לא ידעה מאיפה. אולי זה איזה משהו בזיכרון או בתת מודע.

"אז את הבת של המושל של המחוז, נכון?" לורן שאלה אותה.

"אהה.. כן."

"אה. ליאן, נכון? תתקני אותי אם אני טועה." היא התקרבה אל אוזנה ולחשה "את די מקובלת פה, לא?"

"כן. לא קשה לראות, אה?" לחשה בחזרה.

"הם ממש מעריצים אותך. כל אחד יכול לראות את זה. גם אני הייתי בערך במעמד הזה, שם בכפר שלי." אמרה בגעגוע.

"באיזה כפר גרת?"

"ליזרד. שמעת עליו?" ליאן לפתע הרגישה חולשה גדולה מאוד. השם נשמע לה מוכר באופן מוזר ומחשיד.

"אני חושבת שאני אלך לשירותים.. אני צריכה ל.." והיא רצה אל מחוץ לכיתה.

"ליאן! ליאן!" חצי מהבנות רצו אחריה, והאחרות פנו אל לורן. "מה קרה לה? את יודעת לאן היא הלכה ולמה??"

"אם היא עשתה לה משהו רע.. היא כל כך הולכת לשלם על זה!" אמר רוב, שכולם ידעו שהיה מאוהב בליאן "בסתר".

"למה, מה תעשה, תרביץ לה?" גיחך ג'ראד, והמכות התחילו.

ההמולה רק התגברה כשהבנות ניסו להפריד ואחת מהן חטפה מכה, וההגעה של המורה לא בדיוק עזרה במקרה הזה..