חזרתי לאחר תקופה ממושכת של היעדרות (רק סופשבוע אבל גם זה משו). אני אנסה שהפרק הזה יהיה יותר ארוך מהקודמים, שיצאו לי די מאוד קצרים לאחרונה.. תודה על כל התגובות, היה מאוד כיף ומעודד לקרוא אותן!

שליש כיתה נשארה בריתוק אחרי הצהריים, ולצערם הרב היו בהשגחת אחד המורים הקשוחים ביותר בבית הספר, מר קלפטון. ליאן היתה בביתה אחרי שנשלחה הביתה מבית החולים. היא הקיאה בשירותים מיד אחרי שיצאה בפתאומיות מהכיתה, וההקאות נמשכו הרבה זמן גם לאחר מכן. הרופא חיבר אותה לאינפוזיה שנמשכה עד הערב, ואמר שהכל נגרם כתוצאה של תשישות, שבדרך כלל נגרמת מאירועים רבים ומשמעותיים שמשפיעים על החיים. הוא המליץ לה לנוח הרבה, והיא נשארה בבית שבוע שלם. ג'ו ביקר אותה מיד כששמע מה קרה, ובא מדי יום ושימח אותה. יותר נכון, הם בעיקר התנשקו ברגע שלא היו מבוגרים בסביבת החדר.

ביום השביעי שהייתה בבית, כבר התגעגעה לכיתה, אבל מצד שני- גם לורן הייתה בכיתה עכשיו, וזה בהחלט לא היה אטרקטיבי במיוחד בשבילה.

"אמא.. אני עדיין מרגישה די עייפה ומדוכאת.. אולי אני יכולה להישאר עוד כמה ימים בבית?" אמרה בבוקר כשהאם פתחה את הווילונות.

"לא, חמודה. נשארת שבוע בבית ואת כבר נראית הרבה יותר טוב. חוץ מזה, הפסדת הרבה ימים, וזה מספיק בתור חופש מהלימודים."

"אבל אמא.. בבקשה! אני לא מרגישה בריאה לגמרי!"

"אני מכירה אותך יותר מדי טוב בשביל להבין שאת סתם מתפנקת וכבר לא באמת חולה. את יכולה להפסיק להעמיד פנים."

"אני לא ממש בטוחה שאת מכירה אותי כל כך טוב" ליאן מלמלה אל תוך הכרית.

"מה אמרת?"

"כלום."

האם יצאה מהחדר וליאן הבינה שלצאת מהתסבוכת הזאת- היא כבר לא תצליח. בין אם תצליח להשאר בבית ובין אם לא- בסופו של דבר היא תצטרך לחזור ולפגוש את לורן בכל מקרה. היא החליטה שתלך לבית הספר ותגמור עם כל הסיפור הזה. היא לא הבינה למה לורן נראתה מוכרת לה מאיפשהו ולמה השם של העיירה שגרה בה מקודם, העלתה בה גל של התרגשות וגם בחילה, שכמובן הובילה לגל ההקאות.

ג'ו נכנס פנימה. פתאום הוא כבר לא נראה ממש כמו הטיפוס שיעודד אותה. למען האמת, חשבה, הוא קצת מעצבן. כל הזמן נכנס לפה בחופשיות כאילו שזה גם הבית שלו.

"מה?" אמרה בלי לחשוב.

"מה קרה? את עצבנית? רק באתי להגיד בוקר טוב.." הוא אמר בסלחנות.

"כן, אני עצבנית. ממש קשה לשים לב. איכפת לך לפעמים להשאיר אותי בפרטיות ולא לבוא "לבקר" אותי כל שתי שניות רק כדי שתזכה במזמוז?!"

"טוב, הלכתי. ותקראי לי כשתגמרי להיות 'בפרטיות'" הוא סגר אחריו את הדלת וליאן זרקה עליה את הכרית בכוח. אחר כך בכתה.

הוא לא חזר. הערב ירד, וליאן כבר מזמן התרטה על מה שאמרה, אבל לא רצתה להשפיל את עצמה בכך שתקרא לו לשוב אליה. לא במחיר של כבודה. אבל היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן. היא התגעגעה אל המגע החם והממכר של עורו, לעיניים המהפנטות שלו, ולשפתיים הרכות והמשכרות.

היא חייגה את מספר הטלפון שלו ברעד.

"הלו?"

"ג'ו.." שררה שתיקה.

"אני מצטערת על הבוקר.. הייתי.."

"עצבנית." השלים אותה.

"כן.. אתה יודע שלא התכוונתי למה שאמרתי, נכון? פשוט.. עוברים עלי ימים לא קלים, ו.. זה יצא עליך." שתיקה.

"אני מצטערת. אני רוצה שתבוא."

"אני לא יכול לבוא עכשיו."

"נו.. ג'ו.. אני מצטערת! בבקשה תבוא! אני רוצה שתבוא, באמת!"

"אולי פעם הבאה כשזה יתאים לך ולא תצטרכי פרטיות אז פשוט תבואי את לפה, טוב? אני כל הזמן בא אליך, משקיע בקשר, שולח אסמסים, מתקשר, ואת? את בקושי מחזירה אסמאס. אני באמת מצטער אם אני מפריע למשהו שאת עושה." וניתק.

היא בהתה בשפורפרת הטלפון, ואז החזירה אותה למקומה. הלילה ששרר בחוץ נראה פתאום הרבה יותר שחור, והפנסים הבודדים שעמדו מחוץ לבית נראו חסרי סיכוי בניסיון שלהם להאיר את כל האפלה שבחוץ.

"ליאן, אולי תעזרי לי להרכיב את הפאזל החדש?" מייקל נשא אליה עיניים מתחננות.

"לא עכשיו." אמרה בשקט ועלתה לחדרה. הדבר האחרון שהתחשק לה באותו רגע הוא להרכיב פאזל, ועוד לשמוע את מייקל מספר לה על החבר החדש שלו, טומי.

היא זחלה אל מתחת לשמיכות וניסתה להיזכר מתי היא התחילה להרוס לעצמה את החיים. אחר כך נרדמה.

בבוקר למחרת היא קמה בשמחה, אלא שאז נזכרה מה קרה אתמול ולפני שבוע, והשמחה דעכה מהר מאוד והתחלפה בעצב. היא ירדה אל המטבח, אכלה במהירות והסתלקה מהבית. סמנתה חיכתה מחוץ לשער.

"לאן את ממהרת? למה אמרת לי לבוא היום קצת יותר מוקדם מבדרך כלל?"

"אני רוצה להגיע ראשונה לכיתה."

"טוב.. מה שתגידי. אני איתך כל עוד זה לטובתך. אפילו אם את מהטיפוסים שמאחרים בדרך כלל" אמרה סמנתה בחיוך.

"תודה."

"על מה?"

"לא יודעת.. את תמיד לידי כשצריך וזה.. זה טוב." היא אמרה והן התחבקו.

הן הגיעו לבית הספר, עלו במדרגות, והלכו במסדרונות הריקים. כשהגיעו לדלת הכיתה, ליאן נעצרה.

"את באה? חשבתי שאת רוצה להיות ראשונה" אמרה סמנתה.

"כן, אני ראשונה. בואי ניכנס" היא אמרה, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה.

היא אחזה בידית, ופתחה את הדלת. הכיתה, שאמורה הייתה להיות ריקה, הייתה מלאה בילדים ובלונים.

"מה.. מה?" ליאן גימגמה בהפתעה.

"ליאן!" חצי מהכיתה עטה עליה בחיבוק. "חשבנו לארגן לך איזה משהו לכבוד החזרה לבית הספר! היית חולה הרבה זמן.." אמרה ליז.

"תנו לה לנשום! מסכנה, היא בטח עדיין קצת חולה ואתם חונקים אותה!" קרא ג'ראד מתוך ההמולה.

"אויש נו.. לא הייתי ממש חולה, בסך הכל קצת מותשת.. זה הכל. חוץ מזה שהייתי בבית רק שבוע! הגזמתם!" היא אמרה כעמט בכעס. זה מאוד נגע לליבה שכל זה היה למענה, אבל היא שנאה את זה שהם מעריכים אותה "קצת" יותר מדי ומרוב הערכה מגזימים. היא הרגישה כאילו לא באמת מגיע לה כל זה, ושאין סיבה. הם באמת מעריצים אותי, חשבה, כמו שלורן אמרה. אוי, לורן, היא נזכרה בבעתה. היא הסתכלה סביבה, מחפשת אותה בעיניה, אבל לא ראתה אותה בשום מקום. היא ניצלה את זה שמישהו פתח שוקולד וכולם התנפלו עליו, ויצאה מהכיתה במהירות. היא חייבת למצוא אותה.