היא רצה במסדרונות, מחפשת אותה. הם היו ריקים, כמובן. ולמה שתבוא בכלל בשעה הזאת? חשבה לעצמה. מה לעזאזל חשבתי, שאם אני אבוא מוקדם יותר ולפני כולם, זה אומר שגם היא תבוא? היא הלכה לשירותים ונעמדה מול המראה. היא בהתה במראה,  לא התייחסה לקווצות השיער שנופלות לה על העיניים, אלה שתמיד שנאה. בכל הזדמנות היא הסיטה אותם מהמצח, אבל הפעם היא פשוט התעלמה. היא אפילו לא חשבה בכיוון של סדר ונקיון. היא רק בהתה, בהתה בהשתקפותה שנראתה לה עכשיו כל כך פתטית וחסרת סיכוי. העיניים האפורות והשיער המרדני והגוף הנמוך והקצר והילדה המאומצת הזאת שעומדת מולה.. הילדה שאמא נלחמה עליה עד שלא יכלה עוד, ונאספה על ידי משפחה שמאוד אוהבת ודואגת לה.. לא. אסור  לה להתייאש עכשיו. היא ניגבה את הדמעות שכבר החלו לנזול, והתקדמה אל היציאה, משפילה את עיניה ושוקעת במחשבות. אולי כדאי ש.. "אחח!" היא התנגשה בילדה שנכנסה פנימה. "אוי.. אני כל כך מצטערת. לא הסתכלתי לאן אני הולכת.." זאת הייתה לורן. ליאן הביטה בה בהפתעה. "אממ.. גם אני לא בדיוק הסתכלתי קדימה.." היא קמה במהירות והושיטה יד ללורן.

"אז.. מה את עושה פה כל כך מוקדם?" שאלה אותה.

"אמא שלי נסעה בכיוון אז היא הקפיצה אותי במקום ההסעה" לורן אמרה.

"אה."

"ואת?"

"אני סתם.. אהה.. באתי מוקדם כי שכחתי לקחת ספר אתמול, אז חשבתי שאני אעשה את השיעורי בית להיום לפני השיעור." המציאה תירוץ במהירות. "אבל חשבתי ש.. אם גם את פה, אז אני מתנצלת על העיתוי הגרוע שלי בהקאה.."

"זה בסדר, איך את מרגישה באמת?"

"יותר טוב. רציתי לשאול אותך משהו.. איפה נמצא הכפר הזה שהזכרת לפני שבוע?"

"בקורנוול. למה?"

"סתם. השם נשמע מוכר משום מה."

" בואי נלך לשיעור. הפעמון עוד מעט מצלצל", לורן אמרה במהירות, ופתאום הא נראתה לחוצה והסמיקה. היא הסתובבה כדי שליאן לא תראה את זה, אבל היא ראתה, ועוד איך.

"אני לא רוצה לחטט או משהו, אבל עוברות שמועות שעברתם מבלי להודיע לאף אחד, סתם ככה, ביום רגיל."

"לא אכפת לי משמועות. העיקר שאני יודעת את האמת."

"זה נכון?"

הפעמון צלצל.

"בואי לכיתה." היא אמרה והחלה לצאת.

"תגידי לי אם זה נכון! מה הבעיה עם זה? זה לא כאילו שיש לך מה להסתיר, אז מה הבעיה להגיד לי? או שיש לך?!"

"כן, זה נכון. אז מה? מה אכפת לך? זה לא שיש לך קשר לזה. את יכולה עכשיו ללכת ללקק לילדים מהכיתה, נראה לי שהם מתגעגעים." היא אמרה והסתלקה.

"שיט!" ליאן  הפילה את עצמה אחורה אל הקיר. איך אני אצליח לברר למה היא כל כך מסתורית אבל מוכרת עכשיו? אבוד לי! חשבה.

היא הלכה אל הכיתה. הדלת הייתה סגורה.

"ליאן, שוב מאחרת? זה קורה יותר מדי בזמן האחרון, וזה באמת לא מתאים לך!" המורה אמרה.

היא הלכה אל המקום שלה, ובדרך כל הבנים ציקצקו בחומרה.

היום עבר לאט, ועד שהוא נגמר ליאן הרגישה כאילו היא מתחילה לאבד את הראש מרוב רצון לצאת. הפעמון צלצל סופסוף וכולם קמו ממקומם במהירות, רצים החוצה כאילו אין מחר. היא ראתה את לורן מזווית העין.

"את באה? נראה כאילו בא לך להישאר עוד! מה קורה איתך?" סמנתה שאלה.

"אהה.. אני כבר באה. תתחילי לזוז ואני אשיג אותך. אני צריכה לעשות משהו."

"טוב. את מאוד מסתורית היום, אבל אני אזרום" היא אמרה בחיוך ויצאה. זה מה שליאן אהבה בזמנתה, היא לא נדבקה יותר מדי, וכשהיה צריך, היא התרחקה.

"לורן, לורן, חכי!" היא צעקה כשיצאה מהכיתה וראתה אותה בסוף המסדרון. לורן הסתכלה אחורה לרגע, אבל כשראתה שליאן היא זו שקראה לה, הסתובבה חזרה והמשיכה ללכת. "נו באמת" אמרה לעצמה, והחלה לרוץ.

"תראי לורן, אנ מצטערת. זה באמת לא העסק שלי מה שקרה או לא קרה כשעברת דירה. לא הייתי צריכה להתפרץ ככה"

"לא היית צריכה לעשות עוד הרבה דברים."

"נו טוב, אבל את מוכנה לקבל את ההתנצלות?"

"שיהיה."

ליאן הרגישה שהיא קורנת.

"אז.. בא לך להיפגש היום בערב? כל הכיתה הולכת לאכול פיצה,  במרכז."

"לא תודה. כבר די נמאס לי מהכיתה הזאת."

"נו.. אז לפחות תבואי. את לא חייבת לאכול. רק תראי את עצמך, הייתי רוצה להכיר אותך יותר. את כבר שבוע בבית ספר, וכל מה שאני יודעת עליך הוא שקוראים לך לורן ואת איתי בכיתה.."

"ושעברתי דירה בלי להודיע לאף אחד" היא הזכירה לה.

"כן. אז את באה?"

"שיהיה."

"יש!"

"למה את כל כך שמחה? זה נשמע כאילו את מחזרת אחרי." אמרה לורן במבט מבועת.

"אולי.. את מאוד מושכת" ליאן אמרה ושתיהן צחקו. סופסוף השלמנו.. עכשיו גם יש לי חברה חדשה וגם אני הולכת לפענח את הסוד שלה, חשבה ליאן בסיפוק.

"בואי, אני צריכה להשיג את סמנתה. אנחנו תמיד הולכות ביחד. או יותר נכון, נוסעות ביחד, באוטובוס."

"אוקיי."

הן דיברו בשטף והלכו במהירות, עד שראו את התחנה בקצה הרחוב. כל התלמידים תמיד התלוננו על התחנה שהייתה אמורה ליד בית הספר, אבל משום מה ניצבה דווקא בקצה הרחוק של הרחוב. התחנה הייתה ריקה. הן פיספסו את האוטובוס.

"שיט! מה נעשה עכשיו?"

"שבתי שסמנתה אמורה לחכות לך, לא?"

"כן, אבל ההסכם הוא שאם האוטובוס בא ומישהי אחת לא נמצאת, אז האחרת יכולה לעלות, בתנאי שתשלח קודם אסמאס." היא הוציאה את הפלאפון מהתיק. "אוף, הוא היה על שקט אז לא שמעתי. אז איך נגיע הביתה? הבית שלי רחוק מפה, הוא בכפר השכן."

"את יכולה לבוא אלי. אני אף פעם לא הלכתי ברגל כי הוא די רחוק, אבל לפחות הוא בכפר של בית הספר." הציעה לורן, והן החלו ללכת אל הבית. הדרך הייתה ארוכה, וכשהגיעו, ליאן הייתה מאושרת, אבל לא סתם. לפניה ניצב הבית הכי מזמין והכי מושקע שראתה אי פעם. נראה היה שמשפחתה של לורן הייתה עשירה. לא שלליאן הכסף אי פעם חסר, אבל ביתה לא היה בית חברותי במיוחד, ותמיד נראה אפרורי וקר, למרות כל נסיונותיהם של ההורים להקנות לו מראה ביתי.

"וואו, איזה בית יפה יש לך!"

"אה, הוא סתם. בואי נכנס" והן נכנסו פנימה.