סורי שהוא היה די קצר.. הוא היה אמור לצאת יותר ארוך XD... בדמיון שלי הוא תמיד נראה יותר ארוך ממה שהוא יוצא במחשב האכזרי הזה שמחזיר אותי אל המציאות

ההתלהבות שלי ממש הגדילה ת'סמיילי XD

אז הפרק למטה, ממש שם /\ /\

מצפה לתגובות 33>

שלום לכולם! מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח ושנהנתם בערב שלפני

אז ללא יותר מדי חפירות נעבור אל הפרק השלישי.

ליאן מצאה את עצמה במיטתה.

התריסים היו מוגפים והיה חשוך ומחניק בחדר. היא החליטה לקום ולפתוח את אחד התריסים, אך בדיוק כשניסתה לקום, נכנסה האם לחדר.

"ליאן מתוקה! איך את מרגישה"? היא רצה אל המיטה.

"אני בסדר.. אני חושבת. את יכולה לפתוח את התריס בבקשה? נורא חם פה" ביקשה.

"כן כן, את צודקת" האם ניגשה אל אחד החלונות ופתחה את התריס. "ככה יותר טוב".

"הבאתי לך מים- אם את רוצה. את רוצה לקום ולאכול איתנו ארוחת בוקר"? שאלה האם בזהירות.

"כן, אני כבר אתלבש" אמרה ליאן, והאם יצאה מהחדר.

היא התלבשה במהירות וירדה למטה. פטרישיה ומייקל הביטו בה במבטים מוזרים כשירדה במדרגות, כאילו הייתה אדם זר.

"בוקר טוב" היא אמרה במבוכה והתיישבה. היא הייתה מאוד רעבה, ואכלה הרבה יותר מהכמות הרגילה שבדרך כלל אכלה. העובדה הזו רק הגבירה את המבטים המשתאים של בני המשפחה.

"ליאן, תאכלי לאט יותר, שלא תחנקי" אמרה האם.

כעבור זמן קצר סיימה לאכול, והעוזרת פינתה את השולחן וניגשה לשטוף כלים, מה שהשאיר למשפחה זמן להיות לבד.

"אנחנו רוצים לספר לך איך אימצנו אותך"... התחיל האב, אך ליאן קטעה אותו.

"גם אתם מאומצים"? שאלה את פטרישיה ומייקל. הם סובבו את ראשם מצד לצד. ליאן הרגישה שהיא לבד בעולם, שכל מה שהכירה היה שקר אחד גדול.

"מי עוד יודע"? פנתה אל הוריה.

הם שתקו.

"כולם, נכון? רק אני לא ידעתי. אני, שאמורה להכיר את עצמי הכי טוב, ולדעת על עצמי הרבה יותר דברים משאתם יודעים. אני לא ידעתי" היא אמרה בדמעות.

"החלטנו שיום הולדתך החמישה עשר זה הרגע המתאים, הרגע שתביני את ההחלטה הזאת, ואת המשמעות של מה שאת. הכל היה לטובתך, ולא נגדך, כמו שאת אולי מרגישה עכשיו" אמר האב.

"היית בת ארבע וחצי, כמעט חמש, כשאימצנו אותך. אותו יום אמא הייתה בנמל. היו הרבה אנשים, בגלל שזה היה לפני החג. היא הסתובבה בשוק שבמקום וקנתה אוכל, כשפתאום שמעה צעקות ובכי מכיוון המקום בו בדיוק עגנה ספינה אחת. היא מיהרה לכיוון הרעש, וראתה התקהלות של הרבה מאוד אנשים, שנעמדו מסביב למשהו שלא הצליחה לראות. היא שאלה את אחד האנשים מה קרה, והוא סיפר לה שראה זוג הורים וילדה קטנה, שהתקיפו אותם פתאום אנשים חמושים ורעולי פנים. הם הכניסו את ההורים לתוך מכונית תוך כדי איומי אקדח, וניסו לקרוע את הילדה מידי אמה, שבכתה וצרחה בהתנגדות. לבסוף הם נתנו לה חבטה בראש, והאם התעלפה ושיחררה את האחיזה בילדה. הילדה הקטנה, הייתה במרכז מעגל ההתקהלות, וטיפלו בה חובשים שהזמינו הסקרנים למקום. הסתבר שנפגעה כשהחוטפים ניסו להפריד אותה מאמה, והיו לה כמה פגיעות בראש. אמא נסעה אחריך לבית החולים, והייתה איתך כל הזמן שהיית מאושפזת, ולאחר שהתאהבה בך, החליטה לאמץ אותך. לאחר שהשתחררת הגעת אלינו, ובתחילה לא אהבת אותנו, מכיוון שהיית בטוחה שאנחנו היינו אחראיים להפרדה האכזרית מהוריך. עד היום כל המאמצים שנעשו כדי לאתר את הורייך נכשלו, והם מוגדרים כנעדרים" סיפר האב.

ליאן, שקודם עיניה היו מלאות דמעות, בכתה עכשיו. האם חיבקה אותה חזק ומייקל ופטרישיה הביטו בהם במבוכה וחוסר אונים. "אולי כדאי שאני ומייקל נלך" לחשה פטרישיה לאביה, אך הוא סירב. היה לו חשוב שהמשפחה תהיה בהרכב מלא ברגעים הקשים וההכרחיים שחוותה.

"מי.. מ-מי.. חטף אותם"? שאלה ליאן בבכי.

"זה לא בטוח, אבל כנראה ששליחות מוסיימת של.." הוא היסס. "של המאפייה" אמר לבסוף.

המאפייה? חשבה ליאן. עינייה התרחבו בההשתאות.

"קשה לי להגיד את זה, אבל כנראה שהוריך היו קשורים לאיזו משפחת פשע, או שעשו מעשה נגד המאפייה" אמר בהיסוס.

"אתה אומר שההורים שלי היו פושעים? זה מה שאתה אומר? איך אתה מסוגל להגיד דבר כזה? אני שונאת אותך"! היא צעקה וברחה לבחוץ. היא התיישבה על האדמה בין שני שיחים גדולים בגינה, ובכתה הרבה מאוד זמן.

לאחר כמה זמן היא הרגישה שבכתה הכל החוצה, והחליטה לצאת מהמחבוא שלה. היא הסתכלה עליו שוב כשיצאה וניסתה לגרום לעצמה לזכור איפה הוא. היא הרגישה שהיא עוד תזדקק למחבוא הזה. כשהסתובבה חזרה לכיוון הבית, נמלטה צרחה מפיה, והוא נסתם ביד חזקה וחמה.

פרק שני הועלה אתמול, והוא מחכה למטה שרק יקראו אותו 

/\