חוק פארטו גורס שעשרים אחוז מהגורמים הפעילים יוצרים שמונים אחוז מהפעילות. החוק שנוסח ע"י הכלכלן האיטלקי אלפרדו פארטו הינו כלל אצבע טוב להבנה של תופעות רבות. לדוגמה, בקיבוץ הישן (לפני ההפרטה) 80% מהחברים סברו שהם נמנים על ה-20% שמפרנסים את כל השאר.

כך גם על הכביש: 20% מהנהגים גורמים ל-80% מהתאונות.

אם רק היה ניתן לאתר אותם ולהוריד אותם מהכביש, אפשר היה, במאמץ סביר, להציל את חייהם של מאות אנשים בשנה ולמנוע פציעה ונכות מעשרות אלפים נוספים.

אבל זהו, שאפשר! ובקלות רבה. ניתן לזהות את הנהגים הקטלניים האלה במבט חטוף מקילומטרים. איך? הם לא שומרים על מרחק של שתי שניות מהרכב שלפניהם.

ההבדל בין הנהגים הטובים (אלה שכמעט שלא גורמים לתאונות) לרעים איננו נמצא במיומנות החניה ברוורס או ביכולות נהיגת השטח שלהם. מה שעושה נהג לזהיר הוא מידת האחריות שהוא לוקח על תוצאות מעשיו על הכביש. נהגים טובים יעשו הכל כדי להגיע הביתה בשלום. הטובים שבטובים, יקדישו גם מאמץ לצפות את טעויותיהם של הנהגים האחרים ולפצות עליהם. הנהגים הטובים הם לא אלה שלעולם לא עושים טעויות על הכביש – אלא אלה שמוכנים להודות בהן. רק הכרה בטעות יכולה למנוע את השנותה בעתיד. הנהגים הטובים מבינים את המשמעות הנוראה שיכולה להיות לטעות על הכביש. והרעים? להם, יש אג'נדה אחרת כשהם עולים על הכביש.

שמירת מרחק מהרכב שלפניך היא מעטפת הבטחון שלך לכל הבעיות שעלולות לצוץ על הכביש. ברובן המכריע של תאונות הדרכים ישנו גם גורם של אי שמירת מרחק. וכאן יש בעיה בהבנת הסכנה. מרבית התאונות שנגרמות באופן ישיר מאי שמירת מרחק, הן קלות יחסית. אלה תאונות של פנים/אחור, כאלה שבדרך כלל מסתיימות בנזקי פח. מה שפחות בולט לעין הוא התובנה שנהג שלא שומר על מרחק בטוח מהרכב שלפניו הוא גם זה שיצא לעקיפות מסוכנות, לא יתן זכות קדימה, יעבור את הצמתים באדום (ואני לא מדבר כאן על גניבה של שניה, שעליה הרמזור מפצה, אלא על אלה שנכנסים לצומת שלוש שניות ומעלה אחרי שהאדום נדלק) ויבצע מעשי בריונות כמו עקיפת התור על השוליים או על נתיב חופשי שמיועד לכיוונים אחרים.

כשמישהו נוסע מאחורי במרחק של שניה, אני מגדיל את הרווח מהרכב שלפני לשלוש שניות. זאת על מנת להפחית את הסיכוי לעצירות הפתאומיות. כשמישהו ממש נצמד אלי מאחור (מרחק של חצי שניה), אני מנסה לאותת לו באיתות החרום. חלקם מבינים את הרמז ופותחים מרחק (אבל רובם שבים וסוגרים אותו בהמשך). לאלה שלא מבינים את הרמז, אני לא מניח לנסוע אחרי. אני פשוט מאט ומכריח אותם לעקוף.

אז איך ניתן לאכוף את זה? שוב – בקלות. מתקן למדידת מרחק בין כלי רכב הינו פשוט הרבה יותר ממכמונות המהירות שהמשטרה מפעילה. כל שעליו לעשות הוא למדוד את הזמן שחולף בין מעבר של שני כלי רכב. אבל לא עושים את זה. מישהו שמע אי פעם על נהג שקיבל דו"ח על אי שמירת מרחק?

ישנן אוכלוסיות שפוטנציאל התאונות שלהן גבוה בהרבה משל האחרים. למשל השוטרים. וגם בתוכם ישנה קבוצה שמתבלטת לרעה על הכביש – שוטרי התנועה. למה? למה מי יגיד להם משהו? גם הנהגים הצעירים שייכים לקבוצה הזו. עכשיו אני עומד להגיד משהו שהוא עוד פחות פוליטקלי קורקט (אוי איך שאני אחטף על זה): שכני הערבים. בעוד שאצל היהודים, בערך כמחצית מהנהגים נכשלים בשמירת המרחק, רובם המכריע של הנהגים הערבים שומרים על מרחק של שניה או פחות. אפילו מורי הנהיגה הערבים לא שומרים מרחק של שתי שניות. איך אני יודע את זה? מרבית הנהגים בכבישים שעוברים בכפרים הערביים שמובילים לביתי הינם ערבים. עד לפני כשנתיים אף אחד, חוץ ממני, לא העז לדבר על זה. בשנים האחרונות החלו חברות הביטוח לפרסם נתונים אשר מצביעים על כך שחלקם של הערבים בתאונות עולה פי שניים על נוכחותם היחסית בכבישים.

אני מניח שהגישה הפטליסטית, זאת שאומרת ש"אם תאונה צריכה לקרות היא תקרה", לא ממש עולה בקנה אחד עם לקיחת אחריות על תוצאות מעשיך.

אז למה לא עושים את זה? למה לא מורידים מהכביש, לאלתר, את כל אלה שנוהגים לשמור על מרחק של שניה, או פחות, מהרכב שלפניהם? התשובה היחידה עליה אני יכול לחשוב אינה מחמיאה לקוהרנטיות הקוגניטיבית של האנשים שעוסקים במניעת תאונות.