התלבטתי אם להעלות הערב את הפוסט הזה. גם כי אני יודע שקצת יגעתי אותכם עם הצופיות שלי וגם כי הגיעה אלי מצגת עם תמונות עירום ממש מושקעות.

אבל בגלל גורם האקטואליה, אני רוצה לשתף אתכם בדילמה של האכלת הציפורים. מחר, אחרי שפרק הגשם הנוכחי יסתיים, זה כבר יראה לי פחות רלוונטי. אז תחזיקו מעמד עוד יום. קשה לכם. אני יודע. אתם יודעים מה, תדמיינו לכם אחת כזו. אני אעזור: על רקע שחור משחור עומדות שתי נשים עירומות (לא אל תצבעו אותן, תשאירו את זה בשחור-לבן. תסמכו עלי בשלב הזה) כשגבן זו אל זו וזרועותיהן מורמות. שתי הנשים קשורות האחת לשניה ע"י סרט אדום רחב שמתפתל לאורך גופן ומהדק אותן האחת לשניה. הצלחתם? ידעתי שאני יכול לסמוך עליכם.

מי שנכשל, ורק מי שנכשל, מוזמן להקיש על הריבוע הקטן הזה שלהלן:

אני יודע שהקלקתם. כולכם. נכון שמה שדמיינתם היה יותר טוב? ככה זה. המציאות, יכולה, במקרה הטוב, להתקרב לפנטזיה. כי את הפנטזיה שלכם אתם יכולים לעצב כרצונכם. אם מה שעושה לכם את זה, זה ציצי גדולים, או גמדות שחורות עם תחת ענק ושוט... אבל עזבו... הרפו... שחררו... תרגיעו... כן. כן, להסדיר את הנשימה. יופי נחמה.

זוכרים שכתבתי בפוסט הראשון בסדרה על כך שהגשמים של תחילת נובמבר מכפילים את תאבונן של הציפורים? ובכן זה היה חתיכת אנדרסטייטמנט. להערכתי הצופיות מרבעות, או אפילו מחמשות את צריכת המזון שלהן. במיוחד הצעירים.

אתמול כשהתגברו הגשמים (עד עכשיו ירדו כאן כ-170 מ"מ) הבחנתי שבהפוגות שבין הממטרים, העומס על המתקן הבודד שלי הופך לבלתי אפשרי. על 9 העמדות שלו התחרו, בכל דקה בה הגשם לא היה בשיאו, יותר מ-30 עופות. היה ברור לי שרק החזקים זוכים לאכול.

הסתכלתי מה קורה אצל שכני, זה שקנה שני מתקנים מהדגם שמיובא לישראל. אצלו היו על מתקן אחד שלוש ציפורים והשני היה נטוש. נטוש ובלי כוחות – ממש כמו חוף. אחרי תחקיר קצר הבנתי את אחת הסיבות לפערי הפופולריות האלה, שכני סיפר לי שהוא מרכיב את מי הסוכר ביחס של 1:5 ("כי ככה אמר לי המוכר בחנות") לעומת היחס של 1:4 שנהוג במתקן שלי.

בצר לי התקשרתי לידידי, יהודה פלד ובקשתי עזרה במתקן נוסף. "יש לי שלושה מהבקבוקים האלה שאני מכין בעצמי" הוא השיב "הם מונחים אצלי על המדף. אתה מוזמן לבוא ולקחת אותם. דבר עם סימה היא בבית".

-  אבל בכל אחד כזה יש עמדה לציפור אחת בלבד.

-   לפעמים מסתדרות עליו גם שתיים. אבל, בכל מקרה זה מה שיש לי.

דיברתי עם סימה שאמרה לי את משפט המפתח "בגלל המתקנים שלנו, כל שנה יש יותר ציפורים. בכל שנה אנחנו מוסיפים מתקנים אבל אין לזה סוף. ככל שנוסיף יותר מתקנים כך יהיו יותר צופיות".

בסוף נזכרתי שבמחסן שלי זרוק האבטיפוס הראשון שיצרתי, זה עם מכסה הפלסטיק המצ'וקמק. מצ'וקמק אבל מתפקד. הצבתי אותו על העמוד, במקום קערת הרחצה, זאת שבימי החורף הפופולריות שלה דומה לזו של ערוץ 1.

אבל אני מבין שזו רגיעה זמנית בלבד. בשנה הבאה גם שני מתקנים לא יספיקו. בגלל זמינות המזון, הצופיות, שבדרך הטבע מוציאות מחזור קינון אחד בקיץ, מצליחות, אצלנו, לסגור שנים או אפילו שלושה מחזורי קינון. כתוצאה מכך הולכת אוכלוסיתן וגדלה בטור הנדסי.

נזכרתי בסרט טבע שראיתי ובו תארה אשה אחת, סיור מודרך שעשתה באיי גלפגוס. הסיור הזה נעשה בעקבות מסעותיו של דרווין ונועד להציג את בעלי החיים שהובילו אותו לפריצת הדרך המדהימה שביצע. ובכן הכוכב של הסיור (וגם של המחקר הדרוויניסטי) היתה ציפור מסוג פרוש. זו ציפור די פושטית שדרווין הבחין שמקורה משתנה בהתאם לגודל וסוג הזרעים שמצויים באי. "בזמן הסיור באי" סיפרה אותה אשה "באו אלינו הציפורים האלה והתחננו למים. אין באי הזה מים. הציפורים ידעו שלנו, המטיילים, יש מים במימיות ובאו לבקש קצת. ההנחיות המפורשות שקיבלנו היו – לא להשקות את העופות. אם תשקו אותן, כך נאמר לנו, תזעזעו את כל המערכת האקולוגית שנשמרה כאן לאורך מאות אלפי שנים". אלה אנשים רציניים.

בהרצאות שאני נותן מדי פעם בנושאי המיחזור, אני מציג, אם נשאר זמן, גם את המתקן הזה להזנת צופיות. לא פעם אני נשאל ע"י מישהו מהמאזינים שאלה בנוסח "איך זה שלוחם נחוש כמוך להגנת הסביבה, מתערב ומפר את האיזון הטבעי באופן בוטה כל כך".

"שאלה מצויינת" אני נוהג לענות (כאלה הן השאלות: או שיש עליהן תשובה קלה, הוא שהן מצויינות) "לנוכחות שלי יש טביעת רגל בטבע. אבל ההתערבות הזו היא זניחה. בכל פעם שאני מדליק תאורה בביתי, שלא לדבר על הבוילר או המזגן, מניע את הרכב, או קונה בסופר אני גורם לנזק סביבתי גדול לאין שיעור. הנסיון להמנע לחלוטין מכל אימפקט, שקול למאמץ שלא לדרוס נמלים. אבל עלינו לבדוק ולצמצם, קודם כל, במקומות שבהם אנו עושים את הנזק הגדול. לדוגמה: יש לי קרוב משפחה ששם חסכמים על הברזים, מניח בקבוקים בתוך הניאגרה כדי לצמצם את נפחה, אבל עושה מקלחות של 20 דקות. או דוגמה טובה יותר: היטל הבצורת. הוא מושט על משקי הבית אבל לא על הצרכנים (והבזבזנים) הגדולים - החקלאות והתעשיה".

אבל מה באמת אנחנו גורמים לסביבה? מה המחיר של השמחה הזו שמתחוללת לה, מדי יום, מול חלון המטבח שלי? מה קורה לאוכלוסית החרקים למשל? כשהגוזלים בוקעים מהביצים, הם צורכים, בנוסף לפחמימות גם חלבונים. בתקופה הזו צדות הציפורים הבוהקות והזריזות האלה חרקים במשקל שעולה בהרבה על משקל גופן. לאיזה עוד נזקים אנחנו גורמים כשאנו מפירים את האיזון העדין שסביבנו.

ומה יקרה בשנה הבאה? נוסיף עוד מתקן. ובזו שאחריה? עוד שניים. אז איפה נעצור? ומה יקרה כשנעצור? האם אוכל לעמוד בפני המחזה קורע הלב של ציפורים שאינן מצליחות להגיע למי הסוכר?

לא יודע. וככה אני אוהב את זה. כשיש לי תשובה סופית לשאלה, היא פחות מעניינת אותי. זוכרים את התרגיל עם התמונה? אני אוהב לחשוב, להתלבט, לדמיין... או קיי, תשחרר... תרגיע... להסדיר את הנשימה. יופי נחמה.