לופ אקספוננציאלי

אתמול חוויתי דה ז'ה וו. ולא בפעם הראשונה.

- טוב, אולי בגלל זה קוראים לזה דה ז'ה וו.

- אבל כשהדה ז'ה וו עצמו חוזר? אפשר לקרוא לזה דה ז'ה וו מעריכי?

- אופסי, אתה שוב עומד להשאב לתוך אחת הלולאות שלך. צא מזה! עכשיו! כל עוד אתה יכול!!!

- טוב, טוב, אני יוצא. אל תצעק. אתה יודע כמה אני מתעב סימני קריאה.

אחת הקוראות הותיקות שלי (כזו שגם מגיבה לעתים קרובות) הודיעה בתגובה לפוסט קודם שלי על כוונתה להתאבד.

- מתי?

- אתמול.

- לא, מתי היא אמרה שהיא תתאבד?

- מתישהו במהלך השבוע. אבל בתגובה שהופיעה בפוסט שקדם לו היה רמז לכך שאולי היא תממש את האיום באותו לילה.

- טוב.

כבר הייתי שם

ולא פעם אחת. בשנת 2000 כיהנתי בתפקיד מנהל הצ'ט של חברת נונסטופ (אל תחפשו אותה, היא כבר לא קיימת. זו היתה חברת האינטרנט של מת"ב שנסגרה אחרי פעילות של כשנה וחצי, אם זכרוני אינו מטעני). במסגרת תפקידי הגיעו אלי דיווחים על מצ'וטטים שמצהירים על כוונתם להתאבד. כבר אז לא הקלתי ראש באף איום כזה. כבר אז ידעתי שיותר מתשעים אחוז הם איומי סרק ודרישות צומי. אבל אין, אין שום דרך להבדיל ביניהם לבין עשרת האחוזים הנותרים.

אז מה לעשות

אין מנוס, אם רוצים להציל אותם צריך להגיע אליהם פיזית. בצ'ט שלי, ברוב המקרים היו אלה נערים או חיילים, שישבו בחדרם מול המחשב ושיתפו מישהו שהם לא מכירים, בשיחה פרטית בצ'ט (שיחה שהיא באמת פרטית ואף אחד חוץ מהשותפים לה לא יכול להאזין לה), במצוקתם. וזאת בזמן שלהוריהם שישבו בחדר הסמוך לא היה מושג שהילד שלהם בצרות.

איך עושים את זה?

טכנית זה לא מסובך. בשלב הראשון צריך לגלות את הכתובת הפיזית של המתאבד הפוטנציאלי. לצורך זה היה עלי לרתום את מנהלי האבטחה של ספקיות האינטרנט הגדולות. להם יש את הכלים להתחקות אחרי כתובת ה-IP ולהגיע לכתובתו הפיזית. אמנם היה עלינו לשכנע אותם לעבור על החוק-הקדוש-שהם-לא-יחשפו-את-המשתמשים-שלהם-אלא-תחת-צו-של-שופט, אבל זה לא היה ממש קשה. גם הם הבינו שלפעמים מדובר במקרים של פיקוח נפש.

ואז?

היינו שולחים משטרה.

- וזה מה שהוא צריך? הילד הזה במצוקה? מה שחסר לו זה שוטר שידפוק לו באישון לילה על הדלת ויביך אותו מול משפחתו ולפעמים גם שכניו. אתה יודע איך זה שבשתיים בלילה עוצרת ניידת עם צ'אקלאקה מהבהבת מול בית ברחוב שלך. "אה, מישהו במשפחת גידרון מעורב בפלילים? זה בטח האבא. תמיד חשדתי שמשהו מסריח קורה שם".

הם באמת לא צריכים משטרה, המתאבדים הפוטנציאליים האלה - אבל אין שום אמצעי אחר להגיע אליהם פיזית. בחלק מהמקרים מה שאולי יכול לסייע זו הגשת עזרה ע"י אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והרווחה. אבל כדי ליצור תהליך כזה צריך תחילה ליידע את האנשים הקרובים.

ועזרנו למישהו?

כן. אני מאמין שכן. במיוחד אני זוכר שיחה עם אמא אחת שאמרה לי "הצלנו את הבן שלנו ממש בדקה התשעים. אני אהיה אסירת תודה לך ולשאר האנשים שהשתתפו בזה לשארית חיי".

אבל לך תדע. כשאתה מציל מתאבד, זה יכול לעבוד, לאורך זמן, רק אם מדובר במשבר חולף. במקרים בהם האיש באמת מאס בחייו, הוא ישוב, תוך שבועות ספורים, וינסה להתאבד שנית. אלא שבפעם השניה הוא לא ישאיר לך הרבה סיכויים להציל אותו.

הקמת סה"ר

באותה תקופה השתתפתי בקורס בשם "ביטוי עצמי ומנהיגות" שנערך בבית ספר מופלא בשם לנדמרק אדיוקשיין. כל אחד ממשתפי התכנית ההיא היה צריך להקים פרוייקט בקהילה. בסיום ההקמה של הפרוייקט היינו אנחנו, היזמים, צריכים למסור את המפתחות למישהו שיוכל לקחת אותו למקום רחוק הרבה יותר מזה אליו אנחנו היינו יכולים להביאו. במקרה האידאלי, לאחר זמן מה, אף אחד ממשתתפי הפרוייקט שהקמנו לא ידע שאנחנו יזמנו אותו. כן, אחד הלקחים של התרגיל הזה, כלל גם ויתור על הקרדיט (שהוא למעשה הכרה וויתור על האגו שמנהל אותנו).

זה עבד כמו קסם. אתם לא מאמינים כמה שזה היה קל.

- כן, ניסים אני מחולל כהרף עין. זו רק העבודה שלי שלוקח לי כל כך הרבה זמן לבצע.

תוך שבועות ספורים הקמתי צוות שכלל את: הדס מטס (היום אני לא ממש בטוח בתאריה, אבל אני זוכר שהיה לה רקע בעבודה סוציאלית), טל (מתנצל טל, שכחתי את שם המשפחה שלך, אבל אני זוכר היטב את הכינוי שלך בצ'ט - מוקשה) – מומחה לאבטחת מידע, פרופ' אורבך – פסיכולוג מאוניברסיטת בר אילן שמתמחה בתחום ההתאבדויות ופרופ' עזי ברק מאוניברסיטת חיפה (יכול להיות שהוא לימד גם בת"א. אני ממש לא זוכר) שלו מסרתי את המפתחות. והיו שם עוד כמה. כמעט בטוח. אבל את אלה אני זוכר (עדיין).

אני הצעתי לארגון החדש את השם סייבר סול (Cyber soul), אבל הוא נדחה (בצדק) והצוות בחר אז את הצעתה של הדס – סהר.

והיום אף אחד בעולם, למעט אשתי וכמה חברים שליוו אותי אז, לא יודע שאני עשיתי את זה. אבל אני יודע. ועכשיו גם אתם. אין לכם מושג כמה זה טוב לאגו, להגיד לעצמך (בערך פעמים בשנה): "יכול להיות שיש אנשים שחיים היום בזכות המהלך ההוא שעשיתי לפני שנים".

למחרת

למחרת היום בו הכרזתי על סיום הפרוייקט - האחיינית שלי התאבדה. ולי, לדוד שלה, לא היה שום מושג שהאשה הצעירה, היפהפיה, המוכשרת והנהדרת הזו, שכל כך אהבתי, היתה בצרות. למרות שאז הייתי בקשר עם טובי המומחים בתחום, לא בטוח שגם אם הייתי יודע, הייתי יכול לעזור שם.

- אבל זה לא הפריע לך להיות מתוסכל.

- כן, וגם להאשים את חצי העולם ואשתו ("למה לא סיפרתם לי"). ככה זה. במיוחד כשמישהו מת. יחד עם המוות באה גם האשמה. והיא באה שלא על מנת להעלם. אתה תמיד תגלגל בראשך את השאלה "מה יכולתי לעשות אחרת". לנצח. טוב, לא לנצח, אבל לפחות עד שגם אתה תמות (או במקרה שלי, קרוב לודאי שעד שאחת ממחלות השטיון ימסמסו את התודעה שלי לדייסה חסרת פשר).

אני, כמצופה, התנתקתי מהארגון הזה, אבל הם, האיומים בהתאבדות, לא הירפו.

חסרת עור

לפני כמה חודשים קראתי בבלוג של Skinless על מחשבות אבדניות ועל אבא מתעלל (שוב, יתכן שזכרוני בוגד בי, אבל נדמה לי שהיתה שם גם התעללות מינית) – בה ובאחותה.

-  זו כבר הפעם השלישית שאתה מתלונן על בעיות זכרון. אם האלצהיימר כבר נושף בערפך, איזה תועלת אתה עוד יכול להביא?

- לא סתם נושף בערפי, אלא ממש נושך כבר בעקבי. אבל יש שם משהו שאני דווקא כן זוכר: את תחושת חוסר האונים שלה ואת היאוש המשתק שהיא תארה.

ניסיתי להעזר בסהר

ואז, לאחר הבעת תודה מנומסת, הובהר לי חד משמעית שאחרי שהתרעתי, תפקידי הסתיים. הם לא ישתפו אותי בשום פרט מפרטי האירוע. אני לא אדע אם מישהו הגיע אליה, אם היא קיבלה עזרה, אם האבא נחקר (או אולי אף הועמד לדין).

- ובאמת, עם כל הכבוד לך ולמה שאתה מייצג - מה זה עיניינך?

- אבל אני הוא זה שהתריע. מכל מאות הקוראים של הפוסט ההוא, כל השאר העדיפו לשבת על הגדר ולצפות בהשתאות בחשיפה הפורנוגרפית הזו.

- אז זה שוב האגו שלך. מתי תבין שלא אתה נמצא כאן בפוקוס. הסיפור הזה הוא לא עליך. הודו לך על העזרה?

- כן.

- הבטיחו שיטפלו בזה?

- כן.

- אז סמוך עליהם. הם מקצוענים. יש להם את כל הכלים להתמודד עם זה.

- טוב.

אז מה קרה אתמול

חזרתי לדף השער של ישרא ולחצתי על הקישור ארגוני סיוע בשעת חירום.

סהר

כמובן שהאופציה הראשונה שבחרתי לנסות היתה סהר.

לסהר יש כונן איתו ניתן להתכתב בצ'ט בתוך חלון זמן של שלוש שעות בערב (תשע עד חצות). זה מצויין, אבל מה קורה אם יש לך ביד איום קונקרטי שיתכן שימומש עוד הלילה, והשעה היא כבר אחרי חצות (או עדיין לפני תשע)? האלטרנטיבה היא לשלוח אליהם הודעת דוא"ל.

- אבל מתי הם יקראו את זה? לא יכול להיות שלפעמים הם יאחרו?

- אבל תבין, יש להם מגבלות. הם עובדים עם מתנדבים. זה ממש יפה שהם מצליחים לאייש את חלון הזמן הזה, שבעה ימים בשבוע במשך 365 יום בשנה.

- אבל כשמדובר בפיקוח נפש, שום ארגון שמציע סיוע חירום לא יכול לפעול רק שלוש שעות בלילה. זה לא רציני.

-  טוב.

המשטרה

ניסיתי לפנות למשטרה. המס' שמופיע בדף (02-5428888) הוא של המשל"ט הארצי. אני לא יודע איך הם מאורגנים שם, אבל לא נראה לי שהם בנויים לתת עזרה במרשתת.

- מצטער אין לנו אימייל, ענה לי דודי המוקדן.

- אין אימייל? אז איך אתם יכולים לתת מענה לאיומים בהתאבדות?

- מצטער, יש לנו מגבלות תקציב.

- אבל להקים תיבת דוא"ל ב-gmail, לא עולה כסף וגם לא מצריך מאמץ גדול.

- כן, נדמה לי שבאמת יש לנו כתובת ב-gmail אבל היא לא עובדת.

- אבל יש לך אינטרנט?

- כן.

- אז בוא תנסה לראות את ההודעה הזו.

- אין בעיה. תן לי את הכתובת.

-  זה לא יעבוד יש בכתובת הזו יותר מדי תווים (בינתיים נתתי לוורד לספור - יש שם 123 תווים). אבל אם תקיש בגוגל "אלישע דביר" ו"ישראבלוג" תגיע לפוסט שלי.

- גם אלישע דביר וגם ישראבלוג?

- כן.

בסוף דודי הגיע אל הפוסט. אבל הוא לא ראה שם שום תגובה.

- אני לא מבין איך זה, אבל נראה לי כאילו אתה צופה על תמונת הבלוג מלפני כמה שעות. כי התגובה הזו נמצאת שם כבר יותר משעתיים.

- תשמע מבלי לראות את זה אני לא יכול לפתוח תלונה.

לפתוח תלונה? מי מדבר על פתיחת תלונה? כל מה שאני אומר שיכול להיות שיש כאן מקרה חירום ואולי צריך להגיע אליה באופן דחוף.

- תשמע יש כאן אדם נוסף שיש לו אימייל פרטי, אולי תוכל להעזר בו.

ניסיתי. לרביב היתה כתובת דוא"ל שגם היא כללה המון תווים. שלחתי לו הודעת דוא"ל עם כל הפרטים המזהים שהיו לי. בעזרת הפרטים האלה יכלו שלושה מנהלי אבטחה של ספקי אינטרנט שונים לתת להם את הכתובת הפיזית.  אבל ההודעה חזרה בגלל טעויות בכתובת וזאת למרות שאימתי אותה עם רביב בטלפון. לא התעצלתי וחזרתי אליו, הפעם תיקנתי את כל הטעויות ושלחתי שוב. הדבר היחיד שאני יודע על זה הוא שההודעה לא חזרה.

- נו, אז מה הבעיה?

- הם לא נראו לי רציניים. אם אין להם אפילו כתובת דוא"ל, נראה לך שהם בנויים לאתר אנשים לפי כתובת ה-IP שלהם?

- רגע, הם הודו לך?

- לא.

- הם אמרו שיטפלו?

- לא.

- אבל אתה יכול לסמוך עליהם, הם אנשי מקצוע.

- נראה לך? הם בנויים רק לפתוח תלונות.

- אוקיי, במילא רוב הסיכויים שזו אזעקת שווא.

- טוב.

ער"ן

ניסיתי ליצור קשר עם ער"ן. אבל אף אחד לא היה בבית - הגעתי רק למענה קולי.

חזרתי לסהר

זה כבר היה אחרי תשע ואכן בצ'ט עלה מולי כונן שהיה אדיב וענייני. הוא לא רק קיבל ממני את כל הפרטים - אלא גם הבטיח שהם יטפלו בזה. במהלך הנסיונות שלי לדלות ממנו יותר מידע (מה שידעתי, מהנסיון עם Skinless שהוא כמעט חסר סיכוי), ציינתי, שלא בטובתי, שאני הוא זה שהקים את הארגון.

- אז לא ממש ויתרת על האגו שלך?

- הו לא. זה משהו שממש ניתן לסמוך עליו – האגו שלי.

איזו טעות

מיד הבנתי איזו טעות עשיתי. העבודה של המתנדבים המסורים האלה כוללת בודאי שיחות עם לא מעט טרדנים. חלקם הזויים. אני מניח שמייד תוייקתי במחלקה הזו. מה שכמובן לא גרע במאומה מאדיבותו של הכונן. מקצוען. ללא ספק.

- אז מה רע. הם הודו לך?

- כן.

- הם אמרו שיטפלו בזה?

- כן. אבל...

- מה אבל?

- אני לא יודע איך הם טיפלו בזה?

- שוב?

- בכל זאת יש לי קשר עם הגולשת הזו. היא מרבה להגיב אצלי (בשני הבלוגים), היא כתבה לי כמה פעמים. היא אפילו שלחה לי תמונות (אחת שאני ממש ממש אוהב).

- Zo? (לפעמים אני מדבר איתי בשפות שאני לא מכיר כדי שאני לא אבין).

- יכול להיות שהיא תכעס עלי. שהיא תחשוב שהפרתי איזשהו אמון שהיא נתנה בי. ויכול להיות שבכלל לא הגיעו אליה. לך תדע. יכול להיות שהגיעו אליה שני אנשים גדולים בחלוקים לבנים ולקחו אותה לאשפוז כפוי באברבנל?

- יכול להיות. אם הגורמים המקצועיים ימצאו לנכון שזו דרך הפעולה הטובה ביותר עבורה. אתה יכול לסמוך עליהם. הם מקצוענים.

- טוב.

אז מה אני מציע לתקן במערכת הסיוע של כל הגופים האלה

יש לי כמה רעיונות קונקרטיים, אבל זה לא רציני להציג אותם לפני שאבין מה באמת קורה שם כיום. איך סהר פועל ואיך הממשק שלהם עם גורמי אבטחת המידע אצל ספקי האינטרנט, המשטרה, גורמי הרווחה וכיו"ב.

אבל זה לא מקרה שאני, כאדם שניסה להתריע על איום בהתאבדות, חוויתי חוסר אונים פעם אחר פעם – ככה המערכת מעוצבת.

בכל זאת יש לי כמה תובנות ורעיונות ראשוניים:

- מכל הגופים בהם ניסיתי להסתייע - סהר הוא היחיד שהופיע כרציני.

- צריך להיות ערוץ חירום למתאבדים קונקרטיים. החלון בן שלושת השעות הוא פתרון טוב לאנשים עם מחשבות אבדניות כלליות. אבל כשיש אינדיקציה על מישהו שעומד לעשות מעשה בתוך זמן קצר, חייבים להקצות לו (או למתריע) ערוץ חרום שיפעל סביב השעון. יכול להיות שזה גם לא כל כך מסובך. לדוגמה, ניתן להעזר באנשים כמוני, שאין להם חיים אמיתיים, ויושבים מול הצג עד שלוש או אפילו ארבע לפנות בוקר.

- אתם שם בסהר, תגדילו את חלון הצ'ט. לא רק את חלון הזמן. אלא את החלון הפיזי. אלא אם כן אתם  ממש רוצים ליצור תחושת לחץ וקוצר רוח.

- יש לעשות רוויזיה במוקד המשטרה שמטפל בפניות. הם בפיגור כל כך... עזבו, אני לא בטוח שאני רוצה להשתמש היום בביטויים לא מעצימים.

- יש לשנות את היחס למתריע. אם הוא מבקש, צריך למצוא דרך לשמור אותו בתמונה. במיוחד במקרים בהם הוא נמצא באיזושהי אינטראקציה עם המאיים להתאבד. כן, אני יודע שזה מתנגש בעליל עם אינטרסים אחרים. והם, האינטרסים האחרים - יותר חיוניים. אבל צריך למצוא דרך לספר לו (אפילו באופן כללי) איך התפתח הארוע ואיך הוא הסתיים. אם הוא ישאר תחת הרושם שבעצם, שלכל האופרציה המונומנטלית הזו אין כיסוי ובעצם, בשטח, לא נעשה כלום, יהיה לו קשה מאד לפעול בפעם הבאה בה הוא נתקל באיום דומה.

- שילכו לחפש מי ינענע אותם כל ארגוני הסיוע המתנשאים האלה. הם והמשטרה ביחד. וגם המתאבדים. אולי בעצם יותר טוב לנו בלעדיהם?

אפילוג

אתם יודעים שאני אוהב את הסיפורים שלי ללא פואנטה. והכי אני אוהב זה כשהם מוציאים אותי ממש רע.  אבל לא הפעם. הפעם לא ויתרתי והצלחתי ליצור קשר עם עדי להב – מנכ"ל סהר. ביקשתי לשוחח עימו לאחר שיקרא על חוויותי כמתריע, כאן בפוסט הזה. אבל הוא כבר מיהר והעלה איזושהי אפשרות לשלב אותי במערך המתנדבים של הארגון. בקיצור - הקשר הוא כבר לא חד-סטרי ולא אח-גדולי יותר.

Stay tune.