נתחיל מהשורה התחתונה: משטרת ישראל ומערכת האתר שוקס נושאים באחריות ישירה להרס חייהן של עשרות ילדות (ולפגיעה בעוד מאות נוספות).

העובדות

היום הובא להארכת מעצרו הפדופיל שהפיל ברשתו כאלף ילדות – אבינועם ברוורמן.

עד עתה הוא מואשם בשישה מקרי אונס ומעשי סדום (אני מודה שמעולם לא הבנתי למה החוק מתייחס בסלחנות רבה יותר למעשי סדום) של ילדות בנות 9 עד 13 ("קטינות" זה קטן עליהן).

אבל חכו מעט. בגלל שהפרשה התפרסמה בימים האחרונים, צפוי גל התלונות העקרי להגיע בזמן הקרוב. יתכן שבסופו של דבר יואשם ברוורמן בעשרות מעשי אינוס ובמאות הטרדות מיניות.

ברוורמן שהיה פעיל באתר שוקס (של nrg מעריב) נהג ליצור קשר עם הילדות ואחרי שביסס אותו מספיק, היה מדריך אותן להתחלות בזמן שהוריהן יצאו לעבודה ואז היה מגיע אליהן הביתה.

ניתן היה לעצור אותו כבר לפני שנה

אמא אחת עירנית שמעורה באינטרנט ובטכנולוגיה, איתרה כבר לפני שנה, את הסכנה הזו כשהצליחה לסכל את הקשר של ברוורמן עם בתה בת ה-10, ממש לפני שהוא הצליח לשכנע אותה להפגש עמו. "לקח לי שעות להגיע לטלפון במשטרה שאני יכולה להתלונן בו. כשהגעתי לטלפון הזה הריצו אותי בין ארבעה-חמישה טלפונים" מספרת האם המתוסכלת. בסוף שלחה אותה המשטרה להשיג את קבצי התמלילים כדי שתוכל להגיש תלונה.

האם שקודם ניסתה להתריע בפני מנהלי האתר "הוא הולך לאנוס ילדות, תטפלו בזה", פנתה, פעם נוספת, למנהלת באתר שוקס, כדי לקבל את החומר המרשיע - ונדחתה על ידה.

עד היום מסתובבת האם אכולת אשמה, שמא לא עשתה די. "אולי אם הייתי יותר נחושה, היו נחסכים כל מקרי האונס של הילדות שארעו בשנה האחרונה".

תגובת המשטרה

"הנושא בבדיקה".

תגובת מערכת שוקס

"אנחנו איננו מוסרים מידע על גולשים באתר מטעמי פרטיות. יחד עם זאת, הסמכות לחקור מעשים פליליים היא של המשטרה והאתר פועל בהתאם לחוק".

אז נתחיל עם שוקס

ובכן, הם לא פעלו בהתאם לחוק ובטח שלא בהתאם לאחריות המתחייבת ממפעילי אתר חברתי לילדים. יש בספר החוקים שלנו אחד בשם לא תעמוד על דם רעך שחוקק ב-1998 (משהו מקביל לחוק השומרוני הטוב האמריקאי). למרות הניסוח הצמחוני של החוק הזה והעונש המגוחך שמושט על העוברים עליו (קנס), אני מקווה שבסופו של דבר מישהו יטפל גם באנשי מערכת שוקס.

רגע, מי יטפל בהם?

הגוף שתפקידו לחקור את התנהלות שוקס זה... המשטרה. אבל האם הם יזמו חקירה כזו כשהם עצמם מעלו בתפקידם? צריך להיות ממש תמים (שלא לומר נאיבי) כדי להאמין שזה יקרה. לא נותר אלא לקוות שמישהו מהורי הקרבנות יתבע אותם.

בישרא זה לא היה קורה.

ונעבור למשטרה

ניסיתם פעם לפנות למשטרה בנושא כמו הטרדה מינית? אני ניסיתי. בתי הוטרדה ע"י מסעדן אצלו עבדה תקופה קצרה. מאחר שהמטרידים האלה הם סדרתיים, איתרתי, ללא שום קושי, עשר בנות נוספות שעבדו אצלו (כולן היו אז בכיתה י"א או י"ב). הגעתי עם בתי למשטרה להגיש תלונה. נתתי שם גם את שמות הבנות הנוספות. אמנם היומנאי הפגיש אותנו עם "חוקר" שרשם את פרטי התלונה אולם דבר לא נעשה. כשניסיתי לברר מה עלה בגורל התלונה שלנו, הובהר לי שהיא נסגרה, שימו לב ותחזיקו חזק - "מחוסר ענין לציבור".

אין דבר קל מלרפות את ידיה של אשה שהוטרדה מינית או שנאנסה. הבושה ורגשות האשמה יחד עם חוסר האונים והפחד משתקים את רובן. על אחת כמה וכמה קשה להביא ילדות להתלונן.

דפוס הפעולה הזה של המשטרה חוזר גם בתלונות על אלימות במשפחה ועל מעשי בריונות אחרים.

לפני שבוע בערך נתקלתי באזלת היד הזו כשניסיתי להתריע על כוונת התאבדות שנראתה לי אז קונקרטית (ר' את הפוסט הושט היד וגע בם). "אין לנו אימייל" אמר לי המוקדן במשל"ט "מה לעשות, יש למשטרה קשיים תקציביים".

הם כולם דפוקים שם במשטרה?

זהו שלא. יש שם גם אנשים טובים. אבל המערכת מתפקדת באופן די אומלל. וכתוצאה מכך עשרות ילדות חוו טראומה נוראה וישאו את הצלקת לשארית חייהן.

זה באמת הכי קל להגיד "אין עם מי לדבר".  אבל אז אתה מוצא את עצמך בעמדת המתלונן: "הם טפשים וחדלי אישים ואין מה לעשות". או גרוע מזה – אתה עלול להתפתות לקחת את החוק לידיים. כן, אני מכיר את זה. גם אני נלחמתי בפיתוי הזה לפגוע פגיעה אנושה במסעדן ההוא (אוך, מה שהייתי עושה לו), אבל התגברתי.

התגברתי? פחחחחחחח. אם יש דבר שאני ממש לא אוהב זה להיות חסר אונים (שזה אביו מולידו של "לא לצאת פראייר"). איך אני יודע שלא התגברתי? כי אני עדיין מייסר את עצמי שנתתי לו ללכת ללא פגע. ומאחר שהוא סדרתי, אפשר ממש לבנות על כך שגם במקום אליו הוא הלך מכאן, הוא יציק ויאמלל עוד בנות צעירות.

עכשיו המשטרה בודקת את עצמה

נו טוף. אני מאד אופתע אם הנושא הזה יעבור למח"ש ועוד יותר, אם בסוף מישהו יודה שהם לא פעלו כיאות.

והכי אני אתפלא אם בסוף התהליך יופיע מול התקשורת גורם בכיר (המפכ"ל למשל) ויגיד משהו כמו "נכשלנו, ננקטו צעדים כנגד האחראים, אנחנו הולכים לבצע שינוי מרחיק לכת ביחסנו לתלונות האזרחים".

מה אפשר לעשות מול הפיאסקו הזה ששמו משטרת ישראל?

א.      להתעקש. לא לוותר. לפעמים אנחנו נשברים כשכל מה שדרוש זה עוד מאמץ קטן כדי ליצור את התלונה ולגרום לפתיחת החקירה.

ב.      לחשוף את ערוותה של המערכת כחולת המדים. תמיד. לא לוותר.

ג.    גם כאן אני מקווה שמישהו מהורי הקרבנות יתבע את המשטרה. אולי זה לא יצלח, אבל הפרסום שתביעה כזו תגרור - יכול אולי לעזור ביצירת לחץ ציבורי על המשטרה.

ד.       לחזק אותם. אני לא יודע איזה כלי ניתן ליצור על מנת לקדם רוויזיה ביחס המשטרה לתלונות האזרחים (מחוץ, כמובן, ללחץ ציבורי בלתי מתפשר). אבל המהפך הזה הוא חיוני מאין כמותו.