בחירה א'

למי שתהה מה הוא יראה ברגעיו האחרונים

ואתם ילדים, התוכלו לומר למה התחפש עמרי?

לא, לא, שוב התבלבלת. אני אמרתי בפירוש "אני אביא את כלי העבודה ואת תביא את סינדי. עכשיו מה נעשה בלעדיה? בלי סינדי זה לא אותו דבר"

הקומארדים משכונת ההרחבה.

החוקים כאן די פשוטים: כשאחד מהם מאבד אצבע (או אפילו חלק קטן ממנה) הם מתחלפים. אני חושב שזה כדי שהוא יוכל להתנקם.

שובבים שכמותם.

בחירה ב'

לכל הבנות שמתלוננות למה אני לא מביא תמונות של חתיכים. זה למה. כי אתן מצלמות אותם בסלולרי שלכן.

אבל אם אני יעשה יום אחד פוסט שיקרא "שכונה - פרפרים" אולי אני ישלב את זה. לא מבטיח.

יועץ ההשקעות שלי



בחירה ג' - מראה מהקבר

יש אנשים שלפני מותם, רואים סרט עם התקציר של חייהם. אולי הם מנהלים משימתיים שחותרים, ללא לאות, אל השורה התחתונה. יש כאלה שרואים מנהרה אפלה עם אור בוהק בקצה. אולי הם רוחניים שמחפשים את הגאולה. ואני? אני אראה אתכן שרות. אולי מדריגל או קנטטה של בך. ואני אשמע את המאמץ בקולותיכן ואראה את הפצעונים ואת העור המגורה במפשעה שגולחה בסכין מטבח קהה ללא קצף גילוח. תבואו, יהיה אחלה.

Baby you can drive my car

לא יודע. משהו לא בסדר בתמונה הזו, אבל אני לא מצליח לשים עליו את האצבע.

כי, בסך הכל, מי מאיתנו לא רץ אחרי הבנות של השכונה בנסיון לעצור אותן מלפשוט את תחתוניהן, אפילו לפני שהן פוגשות את האופנוענים? אז למה, למה התמונה הזו מטרידה אותי? יכול להיות שזה משהו בקומפוזיציה?

"לקחתם? תחזירו!". זאת סיסמת המאבק להשבת מימיו של נחל בצת.

"ראית את נסים?" שואלים אותי ילדי הקיבוץ כשהם בוהים, בחוסר אמון, בכלוב הריק שבפינת החי. 

ולא שלא ניסיתי. בטח שניסיתי. יכול להיות שכבר איבדתי את זה?

בחירה ד'

לא יודע למה אני אוהב את התמונה הזו.

תושבי שכונת ההרחבה (לא שלנו, של קיבוץ אחר. בטח שאחר)

אז זה לא רק שיש ביניהם נישואי קרובים - חדי העין שביניכם יבחינו שאחד מהם הוא רופא השיניים של השני

גם לנו, כמו לכל מוסד פסיכאטרי, יש את החדר המרופד. אבל רגע, אני בכלל מאושפז במוסד גריאטרי.

כדי להבין איך אני מרגיש שם, בואו נעשה לרגע תרגיל קטן. זה בסדר לחשוש ממנו - זה תרגיל שאני המצאתי. צמצמו את גודל החלון כך שגובהו יהיה קטן מגודל התמונה ואז תגללו אותו למעלה ולמטה (לא ככה, לא עם הגלגלת של העכבר. תתפשו את המעלית שבסרגל הגלילה וטלטלו אותה. כן, זהו, עכשיו יותר טוב). איך עליתי על זה? לכל קוראי שאינם מפרסמים כאן: אתם לא מאמינים איזה חלון קלאוסטרופובי יש לעורך של ישרא. בהשוואה אליו, החדר המרופד הזה הוא טייגה סיבירית מרווחת.

הפעם קטע מוזיקלי. הסרט הזה קצת מפוספס כי העורך שכח לעשות את הפעולה האלמנטרית: Close up על העלה. אבל אני סומך עליכם שתדמיינו את זה. לבעלי השמיעה האבסולוטית - שימו לב כמה הוא מדייק ואיך הוא לוקח עליות בלי להוריד הילוך. שווה לראות. לפחות עד האמצע.