מה זה?

שולחן החול משמש בצבא כעזר טקטי שנועד להמחיש את הטופוגרפיה של השטח ומשמש להסעת דגמים של הכוחות על מנת להדגים את מהלכי הקרב המתוכננים.

למה צריך את זה?

אז בדומה לשאר הדברים האחרים שאני עושה בחיים, גם זה לא באמת נחוץ. באמת לא צריך עזר כזה כצעצוע לנכדי הפעוט שנועד, עוד לפני שיצא מבטן אימו, להיות שקמיסט. אמנם שקמיסט מצטיין (אולי אפילו מצטיין אוגדתי), אבל הוא לא אמור להסיע את גייסותיו בשטחי האבק של צאלים, או על גבי טרשי הרמה. כן, כשכל שאר השקמיסטים ימכרו רק שתי פחיות קולה וארבעה מצופים, הוא ימכור שני טילונים, סיכת מ"מ, והמון שרוכי נעלים. המון.

בסופו של דבר הקמתי את זה כי רציתי ליצור, כתוספת לארגז החול, גם משטח עליו יוכל הילד ליצור עוגות ושאר הדברים שילדים בונים מחול.

מקור ההשראה

את מקור ההשראה למתקן הזה שאבתי משכני, שהשולחן שאילתר, יחד עם הכיור וברז המים שלידו, משמשים כאטרקציה מרכזית לנכדיו. וגם בים, אחד מקוראי הבלוג הזה, ששלח לי תמונות של ארגז החול שהוא בנה לילדיו. בקצה ארגז החול של בים יש משטח קטן שמשמש למטרה זו.

התכנית

אני תכננתי להקים משטח בסמוך לארגז החול ועליו שולחן עבודה לפעוטות. בסמוך למשטח יהיה ברז גינה (בגובה שיאפשר להניח מתחתיו, על השולחן, בקבוק שתיה של ליטר וחצי) ולידו ברז נמוך נוסף אליו יתחבר צינור גינה עם אקדח מים.

שלבי העבודה

הכנת התשתית

ניתן אמנם להניח את אריחי הריצוף ישירות על האדמה. אבל הגישה הזו גם תקשה לפלס ולישר אותם (שתי פעולות שונות), וגם זה לא יחזיק לאורך זמן: כל אחת מהבלטות תשקע באופן שונה והמשטח יתעקם.

הנחת תשתית מהודקת תחסוך את שתי הבעיות האלו.

חפירת הבור

יש לחפור בור שגודלו וצורתו יחפפו למשטח שמעליו. במקרה של משטח רציני, עומק הבור צריך להיות לפחות 30 ס"מ. כשבניתי את אחד המחסנים שלי העמקתי כ-40 ס"מ אל בטן האדמה. במקרה הזה, מאחר שמדובר במשטח קטן, עליו יהלכו ילדים קטנים, עם כפות רגלים וידים קטנטנות, ניתן להסתפק במחצית מהעומק. את דפנות הבור יש לגדר במחיצה מחומר קשיח. תפקידה הוא למנוע את גלישתו של חומר המילוי המהודק אל האדמה הרכה שסביבו. במשטחים הרציניים שבניתי השתמשתי באבני שפה של מדרכות.

כאן הסתפקתי, לצורך החציצה, באריחי גינה שגודלם 15x15 ס"מ. אין צורך לטרוח ולישר את קווי הגבולות, אולם יש לשים לב לפילוס שלהם ולדאוג שכולם יושקעו מספיק באדמה

חדי העין שביניכם יבחינו בודאי בכלי העבודה החשוב ביותר שמשרת אותי בכל עבודותי - מקלט הטרנזיסטור. יכול להיות שאני האיש האחרון בעולם שעוד משתמש בענתיקה הזו? כן, ככה זה כשאתה מזדקן. אפילו אם כל חייך היית חלוץ בשימוש בטכנולוגיה חדשנית, בסוף תמצא את עצמך דבק באיזה פרימוס, פקס או חיפושית בלי מזגן. גלי צה"ל - כל הזמן.

מילוי בחומר

חומר המילוי בו אני משתמש נקרא בשפת הבנאים מחלוטה. המחלוטה מורכבת מאבק אבן (תוצר לוואי של מחצבות) מעורב באבני חצץ בגדלים שונים. החומר הזה קל להידוק ולאחריו הוא איננו נוטה "לעבוד" (לשנות את צורתו או נפחו). תכונה זו מכשירה אותו כחומר תשתיות מעולה. מחירו של שק מחלוטה (כ-35 ק"ג) - 8 ש"ח.

הידוק

בוני כבישים ומדרכות משתמשים במכבשים כבדים לצורך הידוק חומרי התשתית. אני מרטיב את המחלוטה ומהדק אותה במכות פטיש, או ב"פטיש גרוזיני" (שמו של הכלי הזה שפיתחתי, נבחר כמחווה לחתני שעזר לי במשטח הראשון שריצפתי) - דלי מלא בחומר בעזרתו מכים על המחלוטה. יש לקחת בחשבון שדלי הפלסטיק מתבלה ונשבר במהלך הפעילות הזו ויש להחליפו מדי פעם. כמו כן, ראוי לשקול את בלאי גבו של הפועל הזקן שמבצע את העבודה הזו.

מצע חול

על המחלוטה שמים שכבה דקה של חול. תפקידה הוא להקל על ישור ופילוס האריכים. מחירו של שק חול בשלומי - 8 ש"ח.

ישור ופילוס האריחים

מאחר שהכאת האריח ישירות ע"י פטיש ברזל תגרום לשבירתו, אני משתמש לעבודה זו בפטיש גומי, או, כשאני זקוק למשהו יותר אפקטיבי, אני מכה על האריח בעזרת כת העץ של פטיש כבד.

המקצוענים שבונים מדרכות ארוכות מבלטות "משתלבות", פשוט מניחים אותן על שכבת החול, מכסים בשכבת חול נוספת ועלים זה עם "ג'פקה" - ויברטור כבד שמיישר ומשטח את המדרכה. בסיום התהליך הם מסירים את שכבת החול העליונה.

צילום: סבתא חביבה

אבל אל תקנו את התמונה הזו. במשך רב הזמן הילד בא לעזור לי והיה מנסה לדחוף במהירות את כפות ידיו מתחת לפטיש. כן, הייתי גיבור כשלא קראתי לאמו או סבתו שירחיקו אותו ממני עד לסיום העבודה.

גם כובע הקש (בשילוב עם קרם הגנה על הפנים) הם אבזר חובה לאשכנזים מתבגרים. על הילד לא מרשים לי למרוח קרם הגנה והוא לא ממש מתאמץ למצוא מקומות מוצלים.

בגלל מחסור באריחים הגדולים (30x30 ס"מ) השתמשתי בהם רק בהיקף. בשטח הפנימי השתמשתי באריחים קטנים (15x15).

כמובן שמיד עם סיום העבודה נודע לי ששכני מפנה מביתו כמה עשרות אריחים גדולים. לאריחים הגדולים יש שני יתרונות על הקטנים: קל יותר לישר ולפלס אותם וכמות החריצים שביניהם קטנה הרבה יותר. העובדה השניה יכולה להשפיע על פילוס השולחן שעלול להתנדנד אם איתרע מזלה של אחת מרגליו לעמוד מעל חריץ כזה.

שלד השולחן

לצורך בנית השולחן השתמשתי בשלד של שולחן ברזל ישן אותו קיבלתי ממפעל המוזאיקה המקומי. כמות העבודה שהשקעתי בהסרת משטח הפח של השולחן המקורי (ניתוק של הרבה ריתוכים) ניקוי וליטוש המסגרת היתה כה גדולה, עד שאני חושב היום שטוב הייתי עושה אם הייתי בונה אותו מחמרים חדשים. כן, עדין לא הוצאתי את הרתכת החדשה שלי מהקופסה.

צביעת השלד

אל תתפתו לצבעים שיכולים לשמש גם כצבע בסיס וגם כגימור. במיוחד לא לאלה אותם ניתן לצבוע ישירות על החלודה. אני ניסיתי אותם כשבניתי את שלד הברזל של המגדל שמופיע כאן ברקע של התמונה האחרונה. הם לא מחזיקים מעמד בשמש ובגשם. כדי לצבוע ברזל שיעמוד בחוץ לאורך זמן, יש לנקותו היטב מחלודה, לצבוע (בעזרת מברשת) בצבע יסוד ולסיים בצבע גימור אותו ניתן להתיז בספריי (כדי לקבל גימור אחיד וחלק). רצוי שהגוון של צבע היסוד יהיה שונה מזה של צבע הגימור. זה מקל בשלב הגימור לראות את המקומות שלא כוסו היטב.

משטח השולחן

את המשטח עשיתי מלוחות נפרדים עם פאזה מעוגלת שביניהם יש רווח של כמה מ"מ (ר' שגיאות ולקחים להלן). אני השתמשתי כבר במבנה הזה לשולחן גינה שעשיתי ומצאתי שהוא גם עמיד לתנאי חוץ (המים לא נקווים עליו) וגם לא נוטה להתעוות.

עקב קוטנו של השטח המרוצף, חתכתי את שולי משטח השולחן בצמוד לשלד בשלוש מתוך ארבעת פאותיו. זאת כדי לאפשר יותר מרחב להסתובב סביב הרהיט. כן, הקרבתי כאן אסתטיקה לטובת פונקציונליות.

את לוחות העץ צבעתי בלזור (צבע עץ שמיועד לחוץ) בשתי שכבות. מנסיון, יש לחדש צביעה של רהיט כזה כל שנתיים בערך. ראוי לזכור שהוספת כל שכבת צבע מכהה את הגוון של הרהיט. מי שרוצה להסתפק בכהות המקורית, יכול לצבוע בשכבת צבע אחת ולהוסיף שכבת לכה שקופה לצורך הגנה. אבל כדאי לקחת בחשבון שהלכה עמידה פחות לקרינת אולטרה סגול מהצבעים המגוונים.

צנרת המים

הצורך להתקין את הברזים על זקיפים קשיחים, מכתיב כאן עבודה בצנרת ברזל מגולוונת (3/4 צול). אבל אל תבהלו - לא חייבים לקנות מכונת הברגות לצורך זה. אפשר לקנות את כל האבזרים בחנויות השקיה. בנהריה יש חנות אחת שגם חותכת לך צינורות בכל אורך שתבקש ומבצעת את ההברזות שבקצותיהם.

בגלל שצנרת הברזל הזו מתחברת לשאר מערכת ההשקיה שלי בצינור פלסטיק גמיש (חלקו תת קרקעי וחלקו עילי), כדאי ליצור מצינורות הברזל מעין ברך תת קרקעית שתקנה לזקיפים את היציבות הדרושה. האלטרנטיבה שלי היתה לעגן אותם ביציקה (מה שיכביד כשארצה לבצע כאן שינויים בעתיד), או לנעוץ יתד ארוכה באדמה ולהתחבר אליה (אצלנו המבנה הסלעי של הקרקע מקשה על פעולות כאלה).

הייתי צריך לגזום את הגדר לקראת הצילומים. אבל אני חושב שכבר סיפרתי לכם, בפוסט הקודם, שאני אדם שלילי ביותר.

שגיאות ולקחים

בסיומה של כל עבודה שאני עושה, אני יודע אילו דברים הייתי צריך לעשות אחרת כדי שיצא יותר טוב. אני חושב שכל אחד שעושה משהו ביצור לא-סדרתי מסיק מסקנות דומות. אז למה המשפחה שלי צוחקת ממני? כי במקרים רבים אני ממש טורח לתקן את השגיאות האלה - דהיינו לעשות חלק מהעבודה מחדש.

במקרה של יצירת אטרקציות ושעשועים לפעוטות, לתיקון השגיאות יש חשיבות יתר. כי האיום הכי גדול כאן הוא שבגלל חסרון כלשהו, הילד לא יגלה ענין במתקן שבו השקעת כל כך הרבה מאמץ.

המכסים של הארגז

כדי להקל על פתיחת הארגז בניתי את המכסים מעץ דק במיוחד (לוחות משתלבים שנועדו לתקרות). למרות שהם אינם כבדים (7.5 ק"ג כל אחד), מתלוננת בתי שקשה לה לפתוח ולסגור את הארגז. הסיבה נעוצה כנראה בשילוב בין גודלם ומשקלם. למרות שאני לא חש את הבעיה הזו באופן בלתי אמצעי, אני יודע שצריך להקשיב לתלונות הלקוחות.

הפתרון: יש ליצור מכסים חדשים שיחוברו לארגז בצירים. המבנה שלהם יהיה שונה והם יהיו כבדים יותר, אבל הצירים יקלו מאד על הפתיחה. יתכן שאחלק את המכסה ליותר משני חלקים. נראה, אני עדין צריך לתכנן את זה.

חתני גורס שהייתי צריך להשאיר רווחים בין הלוחות של המכסה על מנת לאפשר לאור היום לחדור ולחטא את החול. אני אצטרך לשקול גם את הרג'קט הזה.

משטח השולחן

כשתכננתי לבצע את משטח השולחן מלוחות נפרדים עם רווחים ביניהם, ידעתי שכנגד היתרון בעמידות לפגעי החוץ, אני מפסיד כאן את האפשרות שהילדים יבנו את עוגות החול ישירות על המשטח. הפתרון עליו חשבתי הוא מגשי עבודה (כדוגמת זה שבצילום הלפני אחרון). היום אני חושב שזו שגיאה בשיקול הדעת. הייתי צריך לבנות את משטח השולחן מפלטה מודבקת אחת ולהעדיף את האפשרות לעבוד ישירות על השולחן על פני שיקולי העמידות. בעתיד אצטרך לתקן גם את זה.