החלום הרטוב של מאזיני גלג"צ

הלוחשת לסוסים

היתה, אבל לא כזאת




מכירים את זה שאתם מבקשים ממישהו שיצלם אתכם והוא מתעסק עם כיוון המצלמה כל כך הרבה זמן, עד שהחיוך שהתקנתם על פניכם הופך להבעת קוצר רוח?

בגלל שאני מכיר את רוטינת הצילום של אשתי, חשבתי שיש לי עוד המון זמן ונכנסתי הביתה לרגע. ובדיוק אז היא לחצה.

אמנם אפשר להבחין כאן שעוד יש קרח בקוטב הצפוני, אבל תנו לנו להשתולל עוד כמה שנים ואז תזמינו אותה לצלם שוב.

הרב"ש הסכים עקרונית לשתף איתי פעולה בהרתעת הנוהגים נגד הכיוון אצלנו. "תקרא לי ואם אני אוכל, אני אבוא".

זרקו עליך אבן, איזה ילד מופרע
הדם על החולצה שלך, נבהלתי נורא
אחרי כמעט שלושים שנה
רואים צלקת קטנטנה,
וים של פחדים בלי תקנה

מכירים את הפתגם "זה כמו לשים קיפוד בפינת ליטוף"? בטח שלא, כי המצאתי אותו רק כרגע. אבל למה? לקיפוד לא מגיע שילטפו אותו? ואם תצבטהו לא יצתבט?

ליד חלון המטבח שלי יש כמה אלפי נחיתות והמראות מדי יום.

איך אני יודע? עשיתי חשבון גס: הצופיות שאני מפרנס צורכות כליטר מי סוכר ביום. ציפור כזו שמשקלה עד 14 גרם לא יכולה לשתות יותר מחצי סמ"ק מי סוכר בכל פעם. דהיינו - אני מאכיל כמה מאות עופות שמבצעים ביחד כאלפיים נחיתות (והמראות) מדי יום.

אבל בגלל תנועת הכנפיים המהירה שלהן, לא ניתן לראות את כל החן של התנועה בלי להקפיא אותה בצילום עם חשיפה קצרה.

אז אם גם נפשכם חשקה לצלם תמונה כזו, כל שעליכם לעשות הוא... עזבו, הנה ציפור.