תקציר הפרקים הקודמים

על השלמת ארגז החול שבניתי להראל, נכדי בן השנה ותשעה חודשים, דיווחתי לפני חודש בפוסט שו"ח.

בסיום העבודות הוא נראה ככה:

בעוד שבנית הארגז עצמו ארכה רק כמה ימים, הרי שעיקר הזמן הוקדש לבנית המכסים, הקמת המשטח המרוצף (עבודה שכללה הכנת תשתיות), בנית השולחן לעוגות החול והתקנת הצנרת לברז גינה ולאקדח מים.

המשובים

המשובים שקיבלתי, בחשש רב, מבתי ואשתי היו שלמרות כל מאמצי לבנות את המכסים קלים ככל האפשר (כל אחד שקל כשבעה ק"ג), הן מתקשות להסיר אותם, ועוד יותר - לכסות בעזרתם את ארגז החול. למה שתי הנשים האלה, שלפחות אחת מהן לא חוסכת ממני את חיצי ביקורתה על בסיס יומיומי, חששו להתלונן? משום שנטייתי לשפר את כל מה שבניתי היתה כבר למשל ולשנינה. כל מכרי יודעים כבר שאין שום דבר שאני לא מבצע לפחות פעמיים.

למרות נטייתי לדחות כל ביקורת, ולמרות שלי המכסים האלה נראו ממש קלילים, הבנתי שיש כאן בעיה שעלולה לצמצם את השימוש בארגז החול. והדבר שאני הכי חושש ממנו הוא שהמתקן שבניתי בעמל כה רב, ישאר נטוש ובלי כוחות - ממש כמו חוף.

אחרי המשוב הזה שבתי לבחון אופציה אותה פסלתי קודם מטעמי בטיחות - לחבר את המכסה בצירים לארגז.

משוב נוסף שקיבלתי מבים, אחד מקוראי הבלוג הזה, הציג לי את האפשרות ליצור את המשטח לבנית עוגות החול על הארגז עצמו. למשטח כזה יש יתרון על פני השולחן גם משום שהוא תופס הרבה פחות מקום וגם משום שהוא קרוב יותר אל החול. כן זה די מרגיז: אם הייתי בוחר בפתרון הזה מלכתחילה הייתי יכול לחסוך את הקמת המשטח המרוצף ובנית השולחן.

למה בכלל צריך מכסה

אם לא נכסה את ארגז החול, ישתמשו בו עשרת חתולי הרחוב שגרים בשכנותי (בעיקר בזכות המזרקה שיש בגינה) כבית שימוש. בין יתר הצרות שיכולות להגרם מכך, עלולה צואת החתולים להעביר לבני האדם מחלה ממש לא סימפטית: טוקסופלסמוזיס - וירוס שבעשרה אחוז מהמקרים גורם לתסמינים קשים. לגבי הנזק שנגרם לשאר ה-90% - המומחים חלוקים בדעותיהם. במיוחד הוא מסוכן לעוברים של נשים שנדבקות בו בשליש הראשון להריונן. אחת התופעות המרתקות שקשורות לנגיף הזה היא שעכברים אשר נדבקים בו מאבדים את הפחד מפני חתולים. בכך הם מקילים על החתולים לצוד אותם. יש הטוענים שהעכברים אף מפתחים משיכה אל החתולים. חלק מחובבי התאוריה הזו מרחיקים לכת וטוענים שיש אפשרות שאוהבי החתולים המושבעים הם אנשים שלקו בוירוס הזה. 

המכסה החדש

כמובן שלא שעיתי למחאותיה של בתי ("אם הייתי יודעת שתבנה את זה שוב, הייתי מסתדרת עם המכסים הישנים בלי להתלונן") ובניתי מכסה חדש.

דרישה נוספת שהכנסתי לתכנון היתה שהראל יוכל לפתוח את המכסים בעצמו. היום כשהוא תלוי בנו, המבוגרים, ישנם לא מעט מקרים בהם אמו וסבתו מכוונות אותו למשחקים אחרים - פחות מלכלכים.

את המכסה החדש בניתי מארבעה חלקים שכל אחד מהם מחובר לארגז בצירים. החלוקה הזו נועדה לאפשראת בניתה של כל יחידה מעץ יותר מסיבי ועדין לקבל מכסים שיהיו חזקים דיים לשאת אנשים כבדי קומה כמוני וקלים דיים שהילד הפיזי והאנרגטי הזה יוכל לפתוח ללא עזרה. כמו כן היא מאפשרת להקצות את אחד המכסים כמדף אופציונלי שישמש כספסל או כמשטח עליו ניתן ליצור עוגות חול. גם החלק הזה מחובר בצירים וניתן לפתיחה - ממש כמו החלקים האחרים.

רוחבו של כל אחד מהמכסים הוא 40 ס"מ. את הסגמנט האחרון בניתי כיחידה אחת (ללא הרווח שבין הלוחות) וללא ידית שתפריע לתפקודו כשולחן לעוגות חול. מאחר שיש למכסה הזה צורה שונה, חששתי שהוא יכעיס את עיני המבקרים הקפדניים. על מנת להתמודד עם הקושי הזה צבעתי אותו בגוון שונה מהשאר.

המכסים מחוברים לארגז בצירים שמותקנים בצד ימין (לא נראים בתמונה הזו) ואילו בצד שמאל הם בולטים כס"מ אחד מעבר לארגז - על מנת לאפשר אופציה נוספת לאחוז בהם לצורך פתיחתם/סגירתם.

Zoom out 1

סיבה נוספת לחלוקת המכסה ליחידות קטנות היא שהדשא עליו הן מונחות נמצא בשיפוע. אם המכסה היה בנוי מיחידות גדולות יותר, רק פינה אחת שלו היתה נשענת על הקרקע כשהוא במצב פתוח. עובדה זו היתה יכולה לגרום לשבירתו או עיקומו אם מישהו ידרוך עליו כשהוא פתוח.

למרות שאת המכסים הישנים (בני פחות מחודש) פירקתי וזרקתי לאשפה, אני עדין לא ממהר להפטר מהשולחן והמשטח. יתכן שבסיום תקופת ההרצה, נגלה שהאלמנטים האלה עדין שימושיים.

Zoom out 2

מבט רחב יותר מחלון חדר השינה שלנו שנמצא בקומה השניה. המתקן שרק קצהו מופיע בחלק השמאלי של התמונה הוא נדנדה - פרוייקט שאפתני שעליו אספר כאן בבוא היום. הגדר החיה שיוצרת את החציצה בין חצר הבית והרחוב עשויה משיח בשם אוג חרוק ועתידה להתפתח ולגבוה עם השנים. עם גדילתה אני יוצר בעזרתה גם מעברים מקורים, פסלים של חיות וכיו"ב. 

פלאים ואטרקציות נוספות

במהלך תשע השנים בהן אני גר בבית הזה, יצרתי בחצר עוד כמה פרוייקטים. על חלקם סיפרתי כבר כאן ועל האחרים עוד ארחיב את הדיבור בבוא העת. הפעם, לבקשת הקהל - zoom in על המזרקה: 

הפרפטום מובילה

קצת קשה להבחין בתמונה בזרם המים הצלולים שמפכפך מפיה של המפלצת ורק חדי האוזן שביניכם יוכלו לשמוע את המייתם העליזה.

כשיצרתי את המתקן הזה לפני שנתיים, הפכתי לקיבוצניק הראשון שיכל לאתגר המיתולוגי - ליצור מכונה שפעולת בעצמה באופן אינסופי. לדאבת הלב לא תעדתי את תהליך הבניה. העמוד של המזרקה נבנה עם בליטה שתקל על חתולים לקפוץ עליו כדי להרוות את צמאונם. האתגר הגדול כאן היה דוקא בצביעה. ניסיתי לצבוע את הגוף כך שידמה לאבני הטרסה שבתוכה הוא ממוקם ואת הקערה כחיקוי לגרניט פורצלן שמשמש אצלי במטבח בתור שיש. כן, הוספתי גם נצנצים. כשרק השלמתי אותו הוא באמת נתן את התחושה שהצלחתי לתקוע גוש של גרניט לתוך האבן, אבל הלכה שבחרתי כדי להגן על הקערה לא התאימה לתפקידה ואחרי שהיא התקלפה, האגן דהה. כך שעלי לחזור ולצבוע את החלק הזה מחדש.

בתוך מי המזרקה שוחים כמה דגי גמבוזיה שתפקידם הוא לאכול את זחלי היתושים. בקיץ (ובחלק מימי החורף) אני מוסיף לה מעט מים, מדי כמה ימים, כדי לפצות על ההתאדות.