גם היום הוספתי עוד שתי פינות. הראשונה - הנבחרת. אני חושב שכבר עכשיו יש לבלוג הזה יותר פינות מאשר לקוביה הונגרית. יכול להיות שהגיע כבר הזמן להמנע מפינות חדות ועצירות פתאום. למעשה זו לא פינה חדשה כי בעבר בחרתי כבר, בפורמט שונה, את התמונות הטובות ביותר. אבל הפעם אני אעשה את זה במינון יותר נמוך וברף יותר גבוה. דהיינו - צפו לתמונה אחת, או מקסימום לשתיים בפוסט. וגם לא בטוח שבכל פוסט. למעשה הבלוג הזה עוסק, כמו החיים שלי, בבחירה. הידעתם שבחירה היא בריחה בסיכול אותיות? וגם חבירה? אם גם בגימטריה הערכים של שלושת המונחים האלה יוצאים זהים (עוד לא בדקתי את זה) הנומרולוגים יכולים לעשות מזה מטעמים שיזינו אותם במשך שנים ארוכות. פעם אמר לי מישהו שניסה למשוך אותי לתחום הזה, שהמשפט "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא" הוא סיכול אותיות של "עדיף מאחור מאשר לעולם לא". אחרי זה גיליתי שהוא החליף את השם שלו מאיתן לצוף (אבל שימי, החבר שלו, היה קורא לו צופון). ובכלל, בתוך צמד המלים פוסט טראומטי - מתחבא לו הפוסט (קחו לכם כמה דקות כדי לוודא שזה נכון. גם אני לא ראיתי את זה במבט ראשון). לא, לא, זה לא מקרי. צוף אמר לי שאין מקריות בחיים.

הפינה השניה שמיסדתי היא - דיספארמר. זה הצלם שחי וצילם לפני יותר ממאה שנה במדינת מיין שבארה"ב. נראה לי שהצורך שלי למסד את הפינות נשען על איזושהי אובססיה לקטלג, לתייג ולמתג. אז כל מי שהתרשם שאני קליל, ספונטני ושובב, מוזמן לבדוק את כושר השיפוט שלו גם בתחומי חייו האחרים. כן, העבודה של האיש הזה מצליחה לעבור דרך כל השנים האלה ולגעת בי. גם היום, אחרי שכל המצולמים שלו, כולל התינוקות, כבר מתים מזה זמן רב.

ניקולאי ואלואב, המתאגרף הרוסי הענק (גובה 2.13, משקל 145 ק"ג)

לכאורה יש כאן את כל הרכיבים הנחוצים: צבעי סתיו עזים, עירום ואפילו סולם. אבל אין כאן הרמוניה. לא, אני לא בטוח שאני באמת אוהב את התמונה הזו.

חיל מקסיקני מחזיק נשר במהלך טקס האזכרה לקרב משנת 1847 שנקרא Ninos Heroes (הילדים הגיבורים) ובו נהרגו צוערים שהגנו על האקדמיה הצבאית במהלך המלחמה שנערכה אז בין אמריקה ומקסיקו.

בדרך לתבור

עוד אחת מעבודותיו של ספנסר טוניק, צלם ממוצא יהודי שהקדיש את חייו לתצלומי עירום המוניים. יכול להיות ששוה להקדיש לו פוסט נפרד. נראה.

גם אני מתחבא לנכד שלי מאחורי גבעול. אבל הילד הפיקח הזה תמיד מוצא אותי.

אתמול, כששיפצתי את דלת הכניסה לבית (כן, יהיה סיקור כשהיא תושלם) הוא ממש עזר. אבל למי שלא ממש מתמצא בתחום קשה להבין איזה הישג זה כשתינוק בן שנה ועשרה חודשים מביא לך את הברגים שאתה צריך (בזמן שאתה צריך) ותוקע אותם במקומם. לפעמים, בפרץ של התלהבות, הוא היה מפזר את כל הברגים על המרפסת תוך כדי צהלות "אוי ואבוי", אבל אחרי זה הוא אסף אותם בדייקנות ושב לסייע לי. אמנם הוא עשה הכל בפנים רציניות ובהבעה עסוקה, אבל כששכבתי על הגב (כדי לנעוץ ברגים בהלבשה העליונה של החלון התחתון) הוא היה בא אלי מאחור ומנחית שתי טפיחות עידוד על החזה שלי ברגע שהייתי הכי פחות מוכן. בקיצור - הנאה צרופה.

שוב מכונית עם חבית. אני מרגיש שהצירוף הזה סוגר עלי (היה אחד גם בפוסט הקודם). הפעם בדקתי: חבית = 420 בגימטריה שזו אותה התוצאה כמו אין עם פלסטיני. כן, אין גבול לעומק והחוכמה שאפשר למצוא בתחום הזה. הכרתי פעם נומרולוגית שהתפרנסה מחיזוי עתידם של אנשים אחרים. היא מתה מסרטן. כן, אחד כזה שאם היו מגלים אותו בזמן אפשר היה להציל אותה בקלות. ככה זה עם חוזי עתידות.

כשהיא היתה כבר בשלב מתקדם של המחלה, אספנו (כל החברים שלה) כסף כדי לממן טיפול אלטרנטיבי שיעזור לה להתמודד עם תופעות הלוואי הקשות של טיפולי הכימותרפיה שהיא עברה. אני קצת כעסתי עליה בגלל שהיא לא הסכימה לגלות לנו את המספרים שיזכו בלוטו. זה היה יכול מאד להקל על גיוס הכספים. אבל זה חומר ללולאה נוספת.

כאן רק צבעתי. בקטנה, לא משהו דרמטי.

על מנת לצלם תמונה כזו, אתם צריכים לנוע (לעוף?) במקביל לדורס  ולהשתמש בחשיפה ארוכה יחסית. או לפחות לעקוב, בעזרת העדשה, אחרי תנועתו. האופציה השניה דורשת יד מה-זה-יציבה יחד עם קורדינציה משופרת. 

כדי לעשות את זה בפוטושופ אתם צריכים רק להתעורר בבוקר. המהדרין יכולים גם בצהרים.

אחרי שיש לי את מרבית התמונות, אני הולך לחפש אחת שווה במיוחד כדי לסגור את הפוסט. לפעמים החיפוש הזה לוקח שעות.