יא ברעכן זה באידיש "כן, לשבור".  מי, מי היה מאמין שאני אצטט את ז'בוטינסקי. בטח שלא אני.

את האסטרטגיה שאני עומד להציג כאן, היגגתי כבר במלחמת לבנון השניה.

רציתי להעלות את זה לכאן לפני שבוע, אולם בגלל ארועים בחיי האישיים, הגעתי לזה רק עתה. אבל אל דאגה, זה יהיה נכון גם בעוד כמה חדשים.

מה שאני עומד להציע כאן הוא מהלך מאד לא שגרתי, כן, אפשר לקרוא לו פורץ דרך. אין לי ספק שאם הוא יבוצע כהלכה הוא יעבוד היטב. אבל, בשביל לממש אותו צריך ביצים. למעשה, גם כדי להציג אותו אני צריך לוותר על ה-Looking good שלי. כן, דרך הפעולה הזו בהחלט תעורר התנגדות. בעיקר מאנשי הקבוצה אליה אני שייך - מחנה השלום.

הרתעה

ההרתעה היא זו שמקיימת אותנו בשכונה האלימה אליה נקלענו. היא זו ששומרת על השקט בגבולותינו וגודלה הוא שמכתיב את פסקי הזמן בין פרצי פעולות האיבה. כן, אפילו מלחמת לבנון השניה, זו שכל כך הושמצה, הגיעה לסיומה אחרי שהחזבאללה, נוכחו בנזק העצום שאנו יכולים להסב להם, ויותר מכך, למקור כוחכם - האוכלוסיה שבה הם יושבים ופועלים. כך גם היה בעופרת יצוקה.

על כן, אסור היה לנו להבליג על ארועי השבוע שעבר (למי שיקרא את זה בעתיד - אני מתכוון למתקפת הטרור המתואמת מחצי האי סיני וירי הטילים שספגנו כשהגבנו עליה). ההבלגה הזו תתפרש כחולשה ותביא את המתקפה הבאה הרבה יותר מהר.

אי סימטריה

אי הסימטריה שבמאבק הזה מתבטאת בכך שהם יעשו את כל מה שיבכולתם כדי לגרום לנו לכמה שיותר נפגעים. מבחינתם אין שום הבדל בין לוחמים לעוללים בני יומם. כולם כשרים. אנחנו, שיכולים למחות את כל רצועת עזה, על יושביה, בשעה ועשר דקות (וגם זאת, רק אם נגביל את עצמנו לשימוש בנשק קונבנציונאלי) נקפיד על תגובה מידתית: אנחנו לעולם לא ניזום מעשי איבה. כשנגיב, נעשה כל מאמץ לפגוע רק בלוחמים - וגם זאת רק במידה הדרושה.  

אי הסימטריה מתקיימת בעוד כמה הבטים נוספים (שלא אלאה אתכם בהם), אבל אזכיר רק אחד: הרגישות לנפגעים. הם דואגים להציג את עצמם כשווי נפש לנפגעים שבצידם. בעוד שאנחנו מקדשים את החיים, הם מקדשים את המוות. אנחנו מסורים לרעיונות הבנין והתקומה, הם - להרס.

הפרדיגמה

כל ממשלות ישראל ראו לפניהן שתי אופציות עיקריות לתגובה: פגיעה ממוקדת בפעילי הטרור וכשזו לא מרתיעה מספיק, הכנסת כוחות קרקעיים והשתלטות על השטח (ר' מלחמת לבנון הראשונה, השניה, עופרת יצוקה ועוד כמה פעולות קטנות יותר כמו דין וחשבון, ענבי זעם, חומת מגן וכיו"ב). הבעיה עם האופציה השניה היא שהיא כרוכה בנפגעים לכוחותינו. והרבה.

בעל הבית השתגע

אני רוצה להציע כאן אופציה שלישית, כזו שתייצר את ההרתעה הנדרשת מבלי לסכן אף חייל ישראלי: תגובה ע"י ירי ארטילרי. למרות שעל פניה היא עלולה להראות לכם בעיתית משהו, היא עדיפה, גם מההיבט המוסרי, על כניסה קרקעית. זאת משום שבסופו של דבר, היא לא רק תחסוך בנפגעים לשני הצדדים, אלא גם תביא להפסקת מרחץ הדמים באיזור.

סוללת תותחים

בשביל ליצר הרתעה, לא צריך להכניס את הכוחות הקרקעיים. באמת שלא. בשביל זה מספיק תותח ארטילריה אחד. למה תותח? רק בגלל האקראיות השרירותית של פגיעותיו. דהיינו - ניתן לצפות, בדיוק רב, באיזה תא שטח הוא יפגע, אבל הפגיעות שבתוכו מתפזרות לפי תבנית סטטיסטית של "הפיזור הטבעי" אשר לקנה התותח. אבל מכיוון שהמודול התפעולי הקטן ביותר הוא סוללת תותחים, אז לצורך המהלך הזה נפרוש סוללה אחת. אה, ולא פחות חשוב - גם נסכים להפעיל אותה. לא כנגד אנשים, חלילה, אלא כנגד רכושם.

כשהם מתחילים לירות טילים, נודיע להם, בהתראה מספקת (באמצעות כרוזים, אינטרנט, טלפונים וכיו"ב) שבשעה שתיקבע יופגז רובע ספציפי (שיבחר באופן אקראי) והם נדרשים לפנותו. 

נתחיל בקטן: ארבעה-חמישה פגזים בפעם הראשונה. רק כדי שיאמינו שאנחנו רציניים. כמובן שירי הטילים, באופן אוטומטי, יתגבר. למחרת יש לחזור על הפעולה הזו אבל עם מעט יותר פגזים. וכך הלאה. אפשר אפילו ליצור משוואה: על כל רקטה - עשרים פגזי ארטילריה. בעוד שהטילים שלהם בדרך כלל לא גורמים לנזק, במיוחד מאז כיפת ברזל, הרי שלירי הארטילריה שלנו יהיו תוצאות כל כך הרסניות עד שהן יהפכו לבלתי נסבלות.

בסיומו של המהלך, הם לא רק יתחננו להפסקת אש, אלא יתחילו לקנות דיסקים של שלמה ארצי ומאיר אריאל (שלא לדבר על הכנסת אלתרמן ונתן זך לבחינות הבגרות ברצועה). בעצם, במחשבה שניה, אם הם יעמדו במרים, נגיד יותר משבוע, נכפה עליהם את יוסי גיספן כמשורר הלאומי. כן, נהיה חסרי רחמים כדב שכול. לא, לא, עזבו את מרגול - היא סבלה מספיק.

כן, אני יודע

תגידו שזה לא מוסרי - ירי על חפים מפשע. אם הם ידאגו להתפנות מבתיהם - אף אחד לא צריך להפגע.

תגידו - אבל חלק מהם לא יתפנו, החמאס יחזיק אותם כמגן אנושי. טוב, בתנאים מסויימים אני מסכים לעזור למי שיבחר להיות שאהיד. בסופו של דבר המהלך הזה יחסוך, להערכתי, אלפי נפגעים - רובם המכריע מהצד הפלסטיני.

תגידו - אבל זה הופך גם אותך לטרוריסט. טוב, אבל אני לפחות לא מתכוון להרוג אף אחד. להפך, אני מציע לחסוך אלפי הרוגים.

תגידו - אבל כמעט מובטח שאחד הפגזים יפול מחוץ למתחם שנקבע (ע"ע כפר קנא במבצע ענבי זעם). לא בהכרח. גם במקרה של כפר קנא היה שם אילוץ מבצעי שהוביל את המסו"ל להקטין את טווח הבטחון של הירי. נביא לשם את הטובים שבתותחנים, נגדיר טווחי בטחון גדולים במיוחד וניקח את הסיכון. התוצאה שווה את זה. 

תגידו - אבל הלחץ הבינלאומי יהיה בלתי נסבל. נכון, יהיה לחץ. נצטרך לעמוד בו. 

תגידו - אבל אם זה היה כל כך פשוט, איך זה שאתה הראשון שמציע את זה? מה כולם, חוץ ממך מטומטמים? אבל כבר אמרתי כבר שהפעם אני מתפשט עד הסוף ומוותר על ה-looking good שלי. לחלוטין. כן, אחרי שהדברים האלה יתפרסמו - אלי ישי יהיה הדלאי למה לידי.

דילמה מוסרית

אחרי שבודקים את כל השיקולים האחרים בדילמה מוסרית, ישנו אחד שצריך לגבור על כל השאר: באיזו אופציה יהיו פחות נפגעים.

כך היה כשהאמריקאים החליטו להשליך את שתי הפצצות האטומיות במלחה"ע השניה. הם באמת האמינו שהם חוסכים מאות אלפי נפגעים (בעיקר מהצד שלהם). וכך גם הדבר במקרה של גלעד שליט: אנחנו מפקירים אותו לגורל מר ממוות משום שאנו יודעים, בודאות, שכל האופציות לשיחרורו יגבו הרבה קרבנות. 

אני מקווה שאף אחד מאוייבנו לא יעלה על דעתו שאיבדנו את ההרתעה.