- "מגיע לך מזל טוב?" היא שאלה כשהצטרפתי לשולחן שלה. 

- על מה?

- דוד הלך לעולמו.

- אה, כן. אני חושב שכן. באמת שלא אהבתי אותו.

- הייתי אומרת שזה האנדרסטייטמנט של המאה.

- צודקת. ממש תעבתי אותו.

- אז אתה לא מרגיש שמחה, או לפחות הקלה, על זה שהוא מת?

- לא יודע. אני לא ממש בטוח.

- אז מה אתה מרגיש לגבי זה?

- את האמת?

- כן, זה לא הזמן להתחיל לשקר, עכשיו בתשע בערב.

- תחושה של החמצה. את יודעת איך זה עם unfinished business.

- לא הבנתי. מה בעצם החמצת?

- הייתי צריך להרוג אותו בעצמי, לפני הרבה שנים.

- עד כדי כך?

- כן, בהחלט.

- למה, מה הוא עשה לך?

- עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה.

- בטוח?

- כן.

- אתה יודע מה, לפחות תן לי רמז.

- אוקיי. הוא פגע במישהו יקר לי.

- איך פגע?

- בצורה הוולגרית והברוטלית ביותר שאפשר.

- "הסבר!" פקדה עלי.

- עזבי, את רואה שאני לא רוצה להכנס לזה.

- לא השתכנעתי. שפת הגוף שלך אומרת לי שאין לך מושג כמה אתה רוצה לדבר על זה.

- את יודעת מה, בואי נסתפק באמירה שהוא ניצל את עליונותו הגופנית על מישהי שהיתה קרובה לליבי.

- אז מה עשית בקשר לזה?

- אחרי שהבנתי שאין לי מה ללכת עם זה למשטרה, אשכרה תכננתי להרוג אותו.

- ולמה לא הרגת אותו?

- כי חששתי שמישהו עלול לפרש את זה כחוסר נימוס.

- אז מה עשית?

- בסוף, אחרי שהתגברתי על הצורך שלי לחסל אותו, איחלתי לו שימות ביסורים.

- וממש הכנת בובת וודו ותקעת בה סיכות?

- בדיוק. הנחמה היחידה שלי זה שהוא ממש סבל לפני מותו.

- רגע, אז מה בעצם עצר אותך מלהרוג אותו?

- את יודעת איך זה, בעיקר קשיים לוגיסטיים.

- לא. אני לא מבינה. אתה מוכן להיות יותר קונקרטי?

- אה, זה ממש פשוט. כמובן שרציתי לעשות את זה מבלי להתפס. את יודעת, אפילו מה שהוא עשה - לא שווה לי מאסר עולם.

- אוקיי.

- טוב אז למרות שלכאורה יש אלפי דרכים להרוג בן אדם, למעשה, ברמת העקרון, אפשר לצמצם אותן למשהו כמו עשרים אפשרויות.

- ומה אתה בחרת?

- הדרך שהכי התאימה לי היתה לחסל אותו ביריה. אבל כמובן צריך לבחור את הזמן והמקום ולבצע את זה באופן שאף אחד, כולל אלה שיודעים על כך שאני לא ממש אוהב אותו, לא יוכל לקשר אותי לארוע.



- אבל יש לך אקדח.

- כן, אבל זה נשק ברשיון שמונח בכספת. אם הייתי משתמש בו, היה איזשהו סיכוי שהמשטרה היתה מגיעה אלי ועושה לו בדיקה בליסטית. ומשם האופציה להיות שכן של קצב היא ממש בלתי נמנעת.

- או קיי, אז מה שווה הנשק הזה אם אתה לא מעיז להשתמש בו?

- את יודעת למה יהודי צריך שני בתי כנסת בעיר שלו?

- לא, אתה יודע שאני לא ממש מבינה ביהודים.

- אחד בשביל להתפלל בו והשני - בשביל שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם.

- "יפה" היא חייכה בשיניים צחורות "והנמשל?"

- באותו אופן הוא צריך גם שני כלי נשק: אחד רשום כחוק, את יודעת, עם מטווח כל שלוש שנים, כזה שיוחזק בכספת, והשני - שאיננו רשום בשום מקום - ולעולם, לעולם, לא יעשה בו שימוש.

- לעולם?

- טוב, את יודעת, דוד הוא כבר האיש השני שרציתי להרוג.

- רגע, ומה קרה לראשון?

- לשוקי? זה סיפור ישן, אבל בעקרון התבנית הזו חוזרת על עצמה.

- ?

- גם עליו הפעלתי את כישוף הוודו וגם הוא מת, ביסורים קשים, תוך כמה שנים.

- וואלה, תשמע אתה מסוכן.

 - כן, ככה אני אוהב לחשוב על עצמי, למרות שבמציאות אני לא פוגע בזבוב. טוב, בזבוב כן, אבל לא הרבה מעבר לזה.

- אוקיי עכשיו אני יודעת מה אתה רוצה ליומהולדת שלך.

- לכי על זה. ושיהיה משהו עם טווח ארוך, לא איזה אקדח מעפן. הכי טוב זה רובה צלפים, אבל אם לא תצליחי, אז לפחות משהו שאפשר להרכיב עליו כוונת טלסקופית. ואל תתקמצני על תחמושת. את יודעת, אני צריך גם קצת להתאמן.

- טוב, ומתי תשתשמש בו?

- לעולם לא.

מי שחולה בערב שבת - ימות בשבת.

כן, כן.

הממשלה החליטה השבוע שאפשר יהיה להזדכות, לצרכי מע"מ, על פירות וירקות שמוגשים ככיבוד בישיבות.

טוב, אבל אין מע"מ על פירות וירקות. אז איך... עזבו, זה כנראה אני, או עתון הארץ, שלא הבנו משהו כאן.