לא פעם הסתלבטתי כאן על התמליל של הזמר המזרחי. אבל זו באמת לא חוכמה. אני מחשיב את התמלילנים האלה, נו טוב, לא ממש לרפי שכל (בכל זאת נראה שרובם מצליחים להתלבש בלי עזרה), אבל, איך אני אבשר לכם את זה בעדינות? אולי אני אקרא להם כאן - חסרי עומק. כן, בהחלט, חסרי עומק אינטלקטואלי. רק בגלל זה אני מגלה כלפיהם יחס סלחני. הקושי העקרי שלי הוא עם הקהל שצורך את הזבל הזה. מה זה אומר על העתיד שלנו? אבל היום לא אגע בנושא הכאוב הזה, אלא אתייחס לאוקסימורון דווקא אצל אחד מהכותבים שאני מכבד מעט יותר.

והפעם אדבר על שורה מתוך 'הן אפשר' של אריק איינשטיין. רגע, אריק? מה הופך את השיר לשלו? כי הוא ביצע אותו ראשון? אפילו זה לא נכון. אולי כי את הביצוע שלו זוכרים יותר מאת זה של יפה ירקוני? ואם מחר תשמעו את הביצוע של אריק סיני ותיפלו ברצפה? אני יודע למה איינשטין - כי הוא יותר גבוה מכל שאר המבצעים.

טוב, אז את השיר הזה יצרו שני אנשים: חיים חפר ודוד זהבי. השני הוא מלחין גאון, אבל היום אני רוצה להתייחס לשורה שכתב הראשון (ושני האריקים, שושנה ויפה עברו עליה לסדר היום):

והשער יחרוק לו דומם.

אז הגיע הזמן להתוודות: גם לי יש שער כזה. כן, הוא נמצא בחצר הבית. אני ממש בטוח בזה. בלילות לפעמים נדמה לי שאני שומע את חריקתו הדוממת, אבל היא כל כך חרישית ואני כבד שמיעה (עדין אני מסתדר בלי מכשיר, אבל בהחלט כבר לא כיף לדבר איתי. אם תשאלו את סבתא חביבה היא תגיד לכם שזה אף פעם לא היה). בימים, אני לפעמים נתקל בו. טוב, אני לא ממש מרגיש את זה בזמן אמיתי, אבל בערב אני מוצא את הסימנים הכחולים על רגלי.

אתמול הצלחתי, לראשונה, לצלם אותו:

 

זה השער החמקמק. יש לי את התמונה הזו גם ברזולוציה גבוהה יותר, וגם שם, אני עדין מתקשה להבחין בפרטים.

אבל כדי שלא תצאו בתחושת החמצה, הבאתי לכם תמונה של שער אחר (שנמצא במרחק של כ-800 מ' מביתי): 

את השער הזה אני רואה בלי בעיות, מה שמאפשר לי לקפוץ מעליו, בלילות ירח מלא, כשאני חומק מהבית כדי לשחר לטרף בחורש שמחוץ לקיבוץ.

האם יתכן שהחריקות הדמומות שאני שומע בלילות הן דוקא של השער הזה?