לפעמים אני שואל את עצמי איך העולם היה נראה אם אנשים היו יודעים לתקשר באופן עניייני, דהיינו - בלי כל המשמעויות שאנחנו מוסיפים למה שאנחנו שומעים. רוצים דוגמה? טוב, אני אבחר את הכי פשוטה. כשמישהו אומר לי: 'אני בדרך אליך', בדרך כלל אני שואל אותו 'מתי תגיע?'. אם זה מישהו קרוב, הוא יכול להתפרץ עלי 'מה אתה לוחץ, אמרתי שאני בדרך!'.

אני... לוחץ? בסך הכל ביקשתי תשובה קונקרטית. אתה יודע, רציתי להתארגן.

אז אם הבנתם את הפרינציפ אנחנו יכולים להתחיל.

המלכודת

התוכלו, ילדים חביבים, לאתר את המלכודת שסבתא טמנה כאן לסבא?

אז גם אני נופל, מעת לעת, במלכודת הזו. לכאורה, זה לא ענין גדול, אחרי שאני נוטל את העט כדי לרשום משהו, והניר נופל על הארץ, אני מרים אותו, מצמיד אות מחדש למקרר בעזרת ארבעה מגנטים (יש לנו כמה עשרות) - והכל בא על מקומו בשלום.

אה, אם רק הייתי יודע להסתפק בזה, איזה חיים נפלאים יכלו להיות לי.

אבל אני, נאיבי שכמותי, מבקש לעשות דבר מה נוסף - להסב את תשומת ליבה של סבתא חביבה לעובדה שהדרך הזו להצמיד את הניר אל המקרר, מצריכה, תמיד, אבל תמיד - מהלך תיקון נוסף. בדרך כלל זה נשמע ככה: "מתוקה, הניר שהצמדת אל המקרר, רק בעזרת הקונדום המשומש (כינויו של העט המגנטי), שוב נפל כשניסיתי לכתוב בו. את יכולה, להבא, להצמיד אותו בעזרת מגנטים נוספים?"

- לא.

- למה?

- כי אני לא אוהבת את הדרך שבה אתה אומר לי את זה.

- אה, חשבתי שהערתי כאן משהו קונסטרוקטיבי.

- הדרך שבה אתה אומר את זה, נשמעת כנזיפה.

- רגע, ואם הייתי מוסיף 'כוס האמא שלך' זה היה מרכך את טיפה את הנזיפה?

- לא.

- אה טוב. ומה בהערה הזו הופך אותה לנזיפה? התוכן, הסגנון או האינטונאציה?

- התוכן בסדר, אבל הסגנון והאינטונאציה נשמעים כהאשמה.

- אז בואי ננסה להתקדם עוד טיפה בשיטת האלמיניציה. אם הייתי נותן לך את ההערה הזו בכתב (מה שמפשיט אותה מהאינטונאציה), היית מקבלת אותה?

- לא. זה גם הסגנון.

- ואין דרך שתוכלי להקשיב לזה כהערה קונסטרוקטיבית?

- לא ממך.

- אז מה אני יכול לעשות?

- אתה יכול להוסיף שני מגנטים (שימו לב, לא ארבעה, דהיינו - היא עדיין מקווה להפיל אותי פעם נוספת) ולשמור לעצמך את ההערות שלך.

תבינו - יש כאן מוקש ממולכד. אני יכול לעלות עליו (להפיל את הניר), לעקוף אותו (להוסיף מגנטים ולשתוק), אבל לא לפרק אותו (לפעול כדי למנוע ממנו להתפוצץ שוב).

תראו, סבתא חביבה, היא אשה מאד נוחה. באמת. לא תמצאו נוחה ממנה. באחריות. וזה נכון במשך כל שעות היום והלילה. וזה נכון גם בימי שני. אז אם היא שומרת לעצמה את הזכות להעלב, כנראה שזה אני.

ואני לא אומר שלא ידעתי. ידעתי. עוד כשהייתי ממש צעיר אמרו לי שנשים הן יותר מורכבות מאיתנו. הן קולטות, ככל הנראה, בנוסף לערוץ התקשורת הגלוי גם את המסרים הסמויים שמאופננים (וזה עוד לפני שהזכרנו את 'מקודדים') - באינטונאציה, בשפת הגוף ובעוד אלפי ניאונסים שבהם אנחנו, הגברים הסטרייטים, לעולם לא נבחין.  

וואו

אילו כל החפירות, פצועות ואפורות, לא העלו אלא פרחים.