ליקר תפוז סיני

אז אחרי הצלחת הלימונצ'לו החלטתי לעשות גם ליקר מהתפוזונים הרבים שגדלים על עץ הקומקוואט שבגינתי. התהליך הוא ממש דומה: מיצוי הפרי באלכוהול וערבוב התערובת עם מי סוכר. אבל ההתחלה שונה מעט:

* בשלב הראשון לא צריך בכלל למדוד כמויות. לוקחים תפוזונים חורצים בכל אחד 4 חריצים, מכניסים לצנצנת גדולה (אותה שטפנו היטב קודם לכן) ושופכים אלכוהול 96% עד שהוא כמעט מכסה אותם.

* שמים על הצנצנת מדבקה ובה התאריך של עוד שבועים ומניחים על השיש במטבח. במהלך שהותה על השיש מנערים את הצנצנת מדי יום. תוך יום או יומיים התפוזונים יתכווצו מעט והאלכוהול יכסה אותם כליל.

* בתום התקופה מוציאים את התפוזונים (אני מנסה עכשיו לעשות מהם ריבה. השארו על התדר). עכשיו הגיע הזמן למדידות: אני כיוונתי את הליקר שלי ל-40% אלכוהול (ירדתי לשם מ-50% בלחץ המשפחה) ולא מתוק מדי. אתם מוזמנים לכוון את שלכם בהתאם להעדפותיכם. רק זכרו שלא לרדת מ-30%, אם בכוונתכם לשמור את הבקבוק במקפיא. זכרו, בפעם הראשונה כדאי להכין את הליקר מרוכז מדי ולא מספיק מתוק. אחרי הטעימה תוכלו לדלל ולהמתיק אותו עד שתגיעו לכוונון המדוייק. לעומת זאת אם תעשו את ההיפך (דליל או מתוק מדי) תתקשו מאד לחזור בכם.

* מודדים את כמות האלכוהול ומכינים תערובת של מים וסוכר (אני השתמשתי ב-15% סוכר) בכמות שתספיק לדלל את הליקר במידה הרצויה. דהיינו אם יש לכם 1 ליטר אלכוהול ואתם רוצים ליקר בריכוז של 40% אלכוהול, הכינו 1.4 ליטר של מי סוכר. בזמן הכנת מי הסוכר רצוי לחמם אותם אבל לא חייבים להרתיח.

* אחרי שתמיסת מי הסוכר מצטננת דיה, יש לערבב אותה עם האלכוהול, למזוג לבקבוקים 'מעוקרים' (שנשטפו במים רותחים) ולשים במקפיא. זכרו לא לשפוט את טעמו של המשקה לפני שיצטנן ל-0 מעלות.

והטעם? זה חומר למתקדמים. להבדיל מהלימונצ'לו שהוא שובב ועליז, ליקר התפוזונים הוא יותר מורכב, יש בו מעט מרירות וקדרות. אבל אם אתם לא מתעקשים לשתות אותו בבר קודר ברחוב המסגר, אפשר לדלל אותו עם מעט מיץ אשכוליות כדי להוסיף לו נינוחות וקלילות.

היום אני מציג כמה השלמות לשירים שכבר טיפלתי בהם. היי, לא לשמוח. זה לא אומר שגמרתי להציג את כל החומרים שלי. אני פשוט סוגר חלק מחובות העבר.

בשל תפוח

מלים: חנ"ב, לחן וביצוע: שלמה ארצי

המקור: להביא ראיה מאהבתי, ואני, התדעו

 הנכון: לאבירם היה מאה בתים, ואני יתד הוא

התברר שגם לברמלי היה קושי להבין את השורה המקורית. הסיום שהוא מציע כאן - 'ואני יתד הוא', מבטא את הסתפקותו במועט של המשורר. אני הייתי מתחבר לצד התאוותני של ביאליק, דהיינו - תשוקתו לפנינה הפכה אותו ליתד נחוש.

גרסה נוספת שמציע ברמלי היא 'לאויר היה 100 ואטים' שמעידה על האוירה הטעונה ששררה באותו יום קיץ נמהר.

מחכים למשיח

מלים, לחן וביצוע: שלום חנוך

המקור: הנה כי כן, מתחלפת שעה בשעה, זקן ארציאלי יודע שהוא לא טעה

הנכון: על כן ארציאלי יודע שהוא לטאה

טוב, כאן זה ברור שלתחביר המקורי ('זקן ארציאלי') אין זכות קיום. כן, שלום, זה בסדר שאתה כותב כשאתה מסטול מהתחת, אבל אתה מוכרח לעשות, לפחות את אחת ההגהות, כשאתה... רגע, אבל אולי אין לו בכלל ימים כאלה?

גם אתם מקובעים על הדימוי של דולפין? טוב, זה כי לא ניסיתם את החומר של ארציאלי האב.

הן אפשר

מלים: חיים חפר

המקור: הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר

הנכון: שאגו כי הדלק נגמר.

גם הגרסה הזו הוצעה ע"י ברמלי. ואני מבין למה יש בה צורך: כי במשפט המקורי חסר נשוא. מה נגמר? כמה כמה? אחרי זה אל תתפלאו שארציאלי חושב את עצמו ללטאה.

ילד מזדקן

מלים: אלון אולארצ'יק

המקור: גר לו במיטה, מדליק תנור חימום

הנכון: קר לו במיטה, מדליק תנור חימום

את זה הציעה אלישבע, וגם כאן אין שום צורך להסביר למה הגרסה שלה יותר קולעת.

אבל אני רציתי לדבר דוקא על הבית הזה:

אמא יקרה,
ילד מזדקן,
זה עצוב הרבה,
כשמלווים לך את הבן.

ואני לא מתכוון לבעיות התחביר כאן, אלא לשורה האחרונה. What the fuck? וזאת בהנחה שאלון לא מתבלבל, כמו מרבית המוזיקאים, בין 'לווה' ו'מלווה' (לא שאם כן זה היה מסביר משהו. לא, לא). אז מישהו יכול לבאר לי את זה? כי אם, כמו שאני חושד, מדובר כאן על אשה ערירית שלוותה בן בשוק האפור - זה באמת עצוב. במיוחד כשאחרי חודשיים, כשהיא רוצה כבר להחזיר אותו (נכון, הוא נתפס נוהג בשכרות וזאת למרות שהוא נכשל בטסט העשירי שלו), מתברר לה שאברג'יל לא יסתפק בפחות משניים.

כן, אולארצ'יק, אין ספק שהצלחת לכתוב את השורה הכי עצובה בזמר העברי.