כבר בפעם הראשונה שניסיתי להשתמש בה, לא התפעלתי ממשק המשתמש של המלחיה הכשרה לפסח הזו. למה? כי יש לה שני מכסים, האחד מכסה על מערך של שישה חורים קטנים והשני על חור אחד גדול. ואיך יודעים איזה מכסה לפתוח? בשביל זה היצרן הטביע איורים על המכסה הכתום:

קשה להבחין בהטבעה בתמונה? תאמינו לי שהצילום עוד עושה חסד עם המוצר הזה - בחיים זה עוד יותר קשה.

אז אחרי שטעיתי והקדחתי תבשיל מושקע ביותר, לקחתי טוש ומילאתי את השקעים במכסה שמוציא את הכמות הקטנה:

עכשיו אפשר היה לתפעל את המלחיה הזו באופן סביר, אבל לא לזמן רב. אחרי כמה פתיחות, נעקרו המכסים - כל אחד בתורו.

נכון, עדין ניתן להשתמש במלחיה אם סותמים, בעזרת האגודל, את הפתח שאיננו בשימוש.

כשהמלח עמד להגמר, הזמנתי מלחיה חדשה אצל מישהי מבנות משפחתי (לא חשוב מאיזו עדה). כן, אחת שלא רק השתמשה במלחיה הקודמת ועמדה על סגולותיה אלא נאלצת, כבר הרבה שנים, להאזין לתלונותי. 

וזו המלחיה החדשה שהיא קנתה:

טוב, מה אתה רוצה, זה מה שהם מחזיקים שם בפייסל.

כעת אנחנו כבר בשלב הזה:

אבל עכשיו, כשאני כבר יודע מה עומד לקרות, יש לי תכנית פעולה לשלב השלישי - לרדת למטבח בלילה (כי מתי הגברים בוכים?) ולהמליח את התבשילים בדמעותי. למה אני בוכה? כי אין לי מלה בבית, זה למה.

- מכיר את דב הוז?

- זה שעל שמו יש את שדה דב?

- כן, אני חושבת שהוא היה חלוץ תעופה או משהו.

- טוב, לא ממש מכיר, אבל את יודעת - שלום, שלום.

- אז איזה קטע אם היה ל בן בשם גד?

- איבדתי אותך.

- אני מתפלאת עליך, אתה לא רואה את צרופי האותיות?

- גד הוז?

- בדיוק.

- אה טוב, אם הייתי פוגש אותו הייתי מנסע לו את הפצקרשת.

אמנם כאן לא ניתן היה לנסע את הפצקרשת (כי בדגם הזה עדין אין כן נסע. נכון, זה דגם עם גדם), אבל, עם כל הכבוד, החלוציות של דב לא הגיעה עד 1903.