- עכשיו, כשאתה פיכח, אתה מוכן להגיב על הדברים שאמרת שלשום?

- אה, אז כשהייתי שיכור מהתחת?

- אהה.

- טוב, רק תגידי לי מה אמרתי?

- הצעת לא רק להפסיק לעזתים את החשמל והסחורות אלא גם לירות עליהם בתותחים.

- אני? בתותחים על אזרחים? בלי שום התרעה?

- דוקא הצעת לפזר כרוזים קודם.

- ואללה?

- אהה.

- אז עכשיו, כשאני ממש בפוקוס, אני יכול להגיד לך שהרעיון הזה...

- כן, ידעתי שתתכחש לו.

- נהפוך הוא, עכשיו זה נראה לי ממש מעניין.

- אז אתה בעד לפגוע באזרחים חפים מפשע?

- תגידי, מה הפתרון שלך? אם את עכשיו בתפקיד ראש ממשלת ישראל, מה היית עושה.

- תראה, זה מורכב, יש כאן תהליכים אזוריים שאנחנו חלק מהם. אתה לא יכול לנקוט בענישה קולקטיבית ולהשאר חלק ממשפחת העמים.

- פחחח. מי ישנו שם במשפחת העמים?

- הבריטים, האמריקאים, הבלגים.

- טוב, ראינו מה הבריטים עשו לאוכלוסיה האזרחית הגרמנית בתגובה על התקפות הבליץ במלחמת העולם השניה. והאמריקאים... ובואי נשכח לרגע את הירושימה ונגאסקי, את יודעת שעל כל טרוריסט שהם הרגו בעירק ואפגניסטן הם הרגו עשרה אזרחים? ואת חושבת שהבלגים היו מבליגים על ירי טילים על בריסל?

- אתה יודע מה, אני שמחה שאני לא בתפקיד ראש הממשלה עכשיו. ויותר מזה - שאתה לא.

- עזבי, אפילו למשחק היפוטתי אין לך ביצים. אני חושב שאם אפשר היה לעשות הכלאה של כבש, ארנב ותרנגולת - הצאצא היה יוצא יותר אסרטיבי ממך.

- ומה רע בזה. אלו חיות מתוקות.

- כן, חמודות להפליא. ובגלל זה כולן יגמרו על הצלחת של בעל חיים יותר אגרסיבי. תראי, בשעה קשה זו אני מוכן לצטט אפילו את אהוד ברק שאמר "אנחנו גרים בשכונה מאד אלימה. אצלנו אין חסד לחלשים". אגב, זה היה נכון גם כשגרנו בבית של ההורים שלך. אל תחשבי שלא הבחנתי בכך שלא כללת את הגרמנים ב'משפחת העמים'.

- אוהו, אתה מתפזר. בוא נעזוב רגע אותי ואת משפחתי וניקח אולי דוגמה שעובדת.

- אוקיי, אני מקשיב.

- זה לא שהכל חייב להכשל, הרי הפסקת האש שהשגתם בסוף מלחמת לבנון השניה מחזיקה מעמד. אולי הערבויות הבינלאומיות הן הפתרון?

- את חושבת שהסיבה לכך שהחיזבאללה לא יורה עלינו היא לא החשש להם ממדינות המערב?

- ומה אתה חושב?

- שהנזק שהסבנו לאוכלוסיה האזרחית שם במהלך המלחמה היה כל כך קשה עד שהאירנים הבחינו בכך שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו של החיזבאללה והורו לו להפסיק. גם הם, ממש כמו החמאס, מתפקדים בזכות התמיכה שהם מקבלים מהאוכלוסיה האזרחית.

- אז זה הפתרון? לפגוע בחפים מפשע?

- למרבה הצער זה הדבר היחיד שעובד כאן בשכונה שלנו. הרי את תשתית הטרור אי אפשר למגר.

- למה?

- כי תשתית הטרור היא לא עשרות אלפי הטילים שהחמאס מחזיק, או אפילו שדרת הפיקוד שלו.

- אז מהי תשתית הטרור?
- היא נטועה עמוק בלב העזתי - זה הרצון שלהם להשמיד אותנו.

- ככה סתם?

- לא סתם, אלא ממש לשם שמים. ולהזכירך, הם לא הראשונים.

- אז איך מתמודדים עם זה?

- אפילו אם נהרוג את כל ההנהגה ונפגע במרבית הטילים, זה יקח להם שנים ספורות להקים את הכל מחדש.

- אז מה לעשות?

- לגבות מהם מחיר שמבחינתם הוא בלתי נסבל.

- ומה נחשב אצל העזתים לבלתי נסבל?

- תראי הם בנויים אחרת מאיתנו. כשחייל שלנו נהרג אנחנו מתאבלים עליו אפילו יותר מאשר על אזרח.

- ואצלם?

- כשארחי מחבל נהרג, אמא שלו מתפוצצת מגאווה. והחברים שלו מנופפים באגרופים ודורשים נקמה. הם מקדשים את המוות ואנחנו - את החיים.

 שני מימין - אבו אנואר

- אז מה לעשות?

- לפגוע בתשתיות האזרחיות ובמחבלים. ולהרוס להם את הבתים. כמובן, תוך מאמץ סביר שלא לפגוע בבלתי מעורבים. הם מוכנים להקריב את השאהידים שלהם, אבל לא לאבד את בתיהם.

- אבל אתה יודע שבסופו של דבר יפגעו גם בלתי מעורבים.

- כן, אין מנוס מזה. וכאמור זה מה שיעשה את העבודה - הפגיעה האגבית הזו.

- אתה הולך להעניש אזרחים בלתי מעורבים על פעילותו של ארגון טרור?

- אה, זו הטעות הכי גדולה שאנחנו עושים.

- עכשיו בלבלת אותי.

- אני מתכוון לזה שאחנו מתייחסים לחמאס כמו לארגון טרור.

- רגע, הם לא?

- הם כן. ומהסוג הכי שפל - כזה שמסתתר מאחורי האוכלוסיה האזרחית. וזה היתרון של ארגוני טרור כשהם נלחמים נגד צבאות סדירים - הא-סימטריה.

- ואיך שוברים את הא-סמיטריה הזו?

- מתייחסים לעזה כמו אל מדינה ואל החמאס כגוף לגיטמי שעלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. הרי בלי לעשות את זה, באמת שלא היה טעם להתנתקות.

- מה הקשר?

- ההתנתקות היתה רק הצעד הראשון ל'שלוש מדינות לשני עמים'. אחרי שמסרנו להם את המדינה היינו צריכים את הנחישות גם להגיד להם "עכשיו אתם בעלי הבית ואנחנו נתייחס אליכם כמו אל מדינה. אם תירו עלינו אנחנו לא נחוס עליכם". ברגע שנשבור את המשחק הא-סימטרי, נוכל להביט לידי ביטוי חלק קטן מיתרון הכח העצום שיש לנו עליהם.

 - טוב, בוא נדבר על סיום המבצע.

- כן, החלק הזה חשוב ביותר. אנחנו צריכים לוודא שהסיום של עמוד ענן לא יראה כמו כל הסבבים הקודמים. כי עד היום דוקא מהלך הסיום של כל התקיפות שלנו הכיל את הזרע להסלמה הבאה.

- אז מה צריך לעשות אחרת?

- את זוכרת שתמיד, בכל הסכם של הפסקת אש, הם ירו את הטיל האחרון?

- טוב, הם רצו לצאת גברים.

- כן, גם אני חשבתי ככה. אבל מתברר שהם הרבה יותר מתוחכמים. הם לא סתם ירו את הטיל האחרון. הם תמיד עשו את זה כמה שעות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף.

- ומה זה משנה?

- אז זהו שהטיל האחרון הזה הוא בעצם הטיל הראשון של ההסלמה הבאה. אחרי שעברנו עליו בשתיקה, כדי שיוכלו 'לצאת גברים', הבלגנו גם על הטיל הבא שנורה אחרי כמה שבועות או חודשים ונפל 'בשטחים פתוחים'. וכך הלאה. בסופו של דבר הרפיסות שלנו מול ההתגרויות שלהם הובילה למחזורי תקיפה הולכים ומסלימים.

- אז מה אתה מציע?

- לציין בהסכם שכל טיל שיירה לאחר כניסת ההסכם לתוקף יחשב להפרת ההסכם. ולהגיב עליו ללא רחמים.

- אבל ככה לעולם לא תשיג הפסקת אש.

- אני חושב שאחרי שניים-שלושה מחזורים כאלה הם יבינו שאנחנו לא רק רציניים אלא גם נחושים. כמובן, שאנחנו צריכים להמשיך ולהגיב בחומרה גם על הטיל הראשון שיירה 'לשטחים פתוחים' כמה ימים/שבועות/חודשים אחר כך.

- תגיד אתה יכול לסכם במלה אחת את כל מה שאמרת הערב?

- כן - הרתעה.

- הצלחת. אותי לפחות אתה מרתיע.

חבל שכשהייתי ילד לא היה בכיתה שלי אחד שקראו לו הילד הצרצר. אם היה כזה, בטח כולם היו צוחקים ממנו, אבל אני הייתי אומר להם: "בשבילי, הילד הצרצר הוא בדיוק כמו כולם!" והם היו מתביישים ועוזבים את הילד הצרצר לנפשו. ואולי הייתי אפילו מזמין אותו אלי הביתה, לשחק, אבל אחרי חמש דקות של הצרצור הזה הוא היה עולה לי על העצבים והייתי זורק אותו מהבית. ואולי אחר כך היינו יכולים להחתים עצומה בין כל השכנים להעיף את המשפחה שלו מהעיר. ביי ביי, ילד צרצר.

(ג'ק הנדי)