הנה סרט (לא, לא הפעם זה לא סרטון) שערכתי על מקס נתנס - ניצול שואה שחי בקיבוץ שכן (מצובה). 
הבסיס כאן הוא ראיון שצולם ע"י יד ושם (פרוייקט ספילברג). למרות שהעדויות האלה מרתקות, אפילו שוחרי הז'אנר מודים שזה מה-זה-משעמם לצפות במשך כשעה בויז'ואל של אדם יושב ומדבר. 
לכן הוספתי כאן קצת תכנים חזותיים - תמונות, מפות (מונפשות, כמובן שמונפשות) וקטעים מסרטי ארכיון שצילמו בנות הברית כשפעלו, במבצע המוצנח הגדול בהסטוריה, באזור הולדתו של מקס - ארנהם שבהולנד.

היום בצהרים (11:15) בנהריה.

אני: אתה יודע מה יותר גרוע מלתפוס חניה של נכה?
שוטר: מה?
אני: לתפוס שתי חניות.
שוטר: אה...
אני: איך אתה יכול לארוב כאן לנהגים כשהניידת שלכם עומדת על שתי חניות נכים?
שוטר: אבל זו לא חנית נכים.
אני: והסמל הזה שמצוייר על הכביש? זה גרפיטי שהילדים ציירו בפורים?
שוטר: לא, זה סימון אמיתי, אבל כדי שזו תהיה חנית נכים רשמית צריכים להתקיים שני תנאים: גם ציור על האספלט וגם שילוט. וכאן אין שילוט. בדיוק עכשיו הסברתי את זה לשותף שלי, שאמר לי את מה שאתה אומר.
אני: עזוב, אני מפנה עכשיו את החניה שלי, תוכל להכנס במקומי.
שוטר: תודה.

אוקיי, אני יודע, בגדתי בתפקידי העתונאיים. בתשעה מתוך עשרה מקרים, הייתי מצלם אותם (עם הניידת שתחתיה מבצבץ האיור של חנית נכים) ומעלה את הצילום/סרטון לכאן. כן, שיתגוננו בפייסבוק. אבל פעם בשבוע וחצי אני האפשרות למרחב אינסופי של הכלה וקבלה. ובכלל, מאז ארוע 'השוטרים הנוקמים' יש לי חולשה מיוחדת לשוטרי נהריה. כן, גם אני, אם הייתי נקלע למצב שבו מישהו היה מאיים על חיי והמשטרה לא עוזרת, הייתי סוגר איתו חשבון בעצמי.

טוב, עדין אין סימטריה, אבל היום, כשיש לכל אחד מאיתנו מצלמה בכיס, ולא פחות חשוב - על הדשבורד, אנחנו יכולים להתחיל להחזיר.

ואתם חושבים שאין רגעים שבהם אני לא מתחרט שלא צילמתי? Think again.