בחירה א'
בחירה ב': אבא של ריצ'רד אבדון
ריצ'רד אבדון, מבכירי צלמי האופנה שפעלו בניו יורק במאה הקודמת, צילם את אביו - יעקב ישראל אבדון, חולה הסרטן בערוב ימיו. גם הפורטרייט הזה זעזע את עולם הצילום. וגם הוא חוצה בקלות את עשרות השנים שעברו מאז ופוגע הישר בבטן.
וזה לא קל. יש כל כך מעט צילומים של הקלסיקאים הגדולים, אלה שעיצבו את פני עולם הצילום במאה הקודמת, שהיו מתקבלות לתצוגת הגמר של בוגרי המגמה לצילום של ויצ"ו. כן, עשינו כברת דרך ארוכה מאז.
נוכחות
זו התכונה שמבדילה בין שחקנים טובים לכוכבים. כשקלינט ואני היינו נכנסים ביחד לאנשהו, אפילו לאיזה פאב, אף אחד לא היה מסתכל עלי. טוב, אולי חוץ מהנשים שהיו מנסות להגיע אליו דרכי.
גם פה צבעתי את התמונה באופן מעצים - הגיוון הקל שנתתי לאישונים הוא בלתי מורגש במבט ראשון, אבל תורם את חלקו.
דיוקן של מחלה.
אני נתקלתי גם בתמונת ה"לפני", אבל המח הקונספירטיבי שלי ישר דחה אותה כמניפולצית פוטושופ. ההעמדה, התלבושת, השיער וזוית הצילום דומות מכדי שזה יהיה אמיתי. אבל אני מוכרח להודות שזו עבודה יפה.
פורטרייט של חתולתי צונאמי הי"ד.
כמו בהגדרה הקלאסית של דיוקן, גם כאן התמונה מרמזת על המהות הרכה, העצלנית, המתמתחת-מפהקת והנינוחה של החיה המגרגרת הזו.
ולא פחות חשוב - התמונה כומסת את מה שהחיה לא רוצה לחשוף - שבתוך הרכות הצמרירית הזו שוכן טורף מיומן, קטלני וחסר רחמים.
בחירה ג'
אני הייתי מסכים לנסוע ברכבת אותה הוא נוהג, אבל אני לא בטוח לגבי מקלחות משותפות. כלל וכלל לא.
בחירה ד'
יש כאן קומפוזציה מאוזנת, רווית צבעים שנמתחה עד לקצה סרגל הכאב (במציאות אין חולצות כל כך כחולות) ואובייקט שמיישיר את מבטו ונועץ בך את אפו ואת הסיגר בכינון ישיר.
וישם גם בונוס - לחשוב שכשאני אגיע לגילו (54) אני יראה ככה.
השכן שלי שביקש שאצלם אותו לאתר הכרויות.
שמח שיכולתי לעזור.
בחירה ה'
הנה מסר עלום: יש משהו שובה לב בילד שעוזר לאביו להתלבש. אבל למה דוקא התמונה הזו חונקת את גרוני ומציפה את עיני?
דיוקן עצמי שלי מהתקופה הפסיכדלית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
