מה זה דיוקן?

למרות שאינטואיטיבית חשבתי שאני יודע, פתחתי את הויקפדיה "דיוקן או פורטרט הוא ציור, צילום או כל ייצוג אמנותי אחר של אדם. דיוקנאות מציגים לרוב את פלג הגוף העליון ובדרך כלל אינם מקושטים מאוד. מטרתם היא להציג את החזות הכללית של האדם, ולעתים להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו."

טוב, אז מה זה דיוקן טוב?

בפאראפרזה על המימרה של סומרסט מוהם, אני יכול להגיד שיש שלושה חוקים פשוטים, שמי שיציית להם יוציא פורטרייט טוב תחת ידיו. אלא שאף אחד לא מכיר אותם. אז אני אוסיף את הפרשנות האישית שלי: בדיוקן טוב, כמו בכל תמונה טובה, יש מסר עלום. משהו דומה למסרים של שפת הגוף. זה מידע שאתה קולט אותו מבלי להיות מודע אליו.

אז אני מתנצל מראש: כמעט שאין כאן ציצים. למה? כנראה שהשדיים כמעט שלא מעבירים מידע על אישיותו של האובייקט. בכלל אלה הולכים להיות שני פוסטים מה-זה-כבדים.

ועוד משהו: חלק מהתמונות הופיעו בבלוג האלטרנטיבי שלי Pool. קוראי הותיקים משם יודעים שאני נוהג להתערב ולבצע שינויים בצילומים שאני מעלה. אז אני מזכיר שאני עושה את זה גם כאן. ולא רק בפוסט הזה - מרבית הצילומים שאני מעלה לכאן עברו עריכה או תיקונים. לפעמים מדובר בשיפורים קלים ולפעמים השינוי הוא דרמטי.

העובדה שלא הצלחתי לצמצם את בחירת הדיוקנאות לפוסט אחד מעידה, כעשרים עדים, על כשלוני לבחור את הטובות ביותר. דהיינו - אני מגלגל חלק מהעבודה עליכם - תבחרו אתם.

אז בואו נכה את הדרך.

כאן הכל התחיל. זו תמונה של צלם פורטרייטים אמריקאי בשם מייק דיספרמר. אני חושש שאף אחד לא שמע עליו חוץ ממני. אבל אם אני צריך לבחור (כן, יש כאן אוקסימורון כי אם אני צריך, אז אני לא באמת בוחר) את הצלם שהשפיע עלי הכי הרבה - אני לא מהסס לשניה. הוא השפיע עלי עוד הרבה לפני שראיתי את התמונה הראשונה שלו.

מייק שחי בארקנסו (ארה"ב. נו, מאיפה שהקלינטונים הגיעו), בשנים 1884-1959, נולד למשפחת מהגרים מגרמניה ושינה את שמו מ-Farmer ל-Disfarmer. הוא עשה את זה כדי לאותת למשפחתו שאין בדעתו להכנס בעולה של החווה המשפחתית. דיספרמר השתמש בציוד ובטכניקות שהיו מקובלות בזמנים ההם: מצלמה טכנית גדולה על חצובה, חשיפות ארוכות יחסית ונגטיבים על גבי לוחות זכוכית. הוא לא עשה שום דבר מתוחכם. הוא פשוט העמיד את האובייקטים שלו (בד"כ משפחות) בסטודיו מול המצלמה, כיסה את ראשו בבד שחור ומשך בכבל. בלי להתבייש. היו אז עוד אלפי צלמים שעשו משהו די דומה. אבל בתמונות שלו יש קסם. זה משהו שקרה שם בסטודיו ההוא. זה הרכיב העלום שלא נפקד מאף אחד ממאות הצילומים ששרדו. משהו ששינה את פני הצילום לעולמים.

כדי להמחיש עד כמה פשוטה וישירה היתה גישתו של Disfarmer, לקחתי את התמונה הזו וחתכתי אותה באופן המתבקש. חיתוך שמכניס את הצילום למסגרת מעט לוחצת, כפי שהיה עושה זאת כמעט כל בוגר קורס בסיסי לעיצוב:

בחירה א'

זה אני צבעתי את הרקע בחום. בחום ליבי.

הנה דוגמה נהדרת למסר עלום, החיוך הרב משמעי שלאונרדו דה וינצ'י הנציח בדיוקן המפורסם ביותר בעולם האמנות - המונה ליזה. טוב, שם זה עבד כי הוא היה מרומז ומסתורי. וכאן - כי הוא מודגש ומוחצן.

בחירה ב'

כן, זו לא תמונה מופנמת עם מסרים מרומזים. היא ממש נולדה עבור הבלוג הנמוך ביותר במרשתת ועבור אנשים שטחיים, בוטים ווולגריים. אנשים כמוני.


זאת לא מהשכונה, היא אשכרה חברת קיבוץ. לפעמים היא באה לפגישות של פורום המרפסת ומעצבנת את רוב המשתתפים. אני מוצא שהיא דווקא מוסיפה לנו צבע וחיים. אבל אל תתקרבו אליה - יש לה ריח נורא מהפה.

בחירה ג'

משהו על סימטריה של דיוקן: את המפלץ הזה אני יצרתי ע"י הוספת אפקט ראי לתמונה חצויה. כשרק סיימתי את העבודה מצאתי שכמעט אי אפשר להיישר מבט בעיניה של הדמות הסינתטית הזו. למה? שאלתי את עצמי. כי היתה שם סימטריה מושלמת. רק אחרי שביצעתי, באחד הצדדים, שינוי קטן, כמעט בלתי מורגש, התרכך מעט המבע הקשה. אבל ממש מעט. זו עדין תמונה לא קלה.

המסקנה: דווקא חוסר הסימטריה שלנו הופך אותנו לאנושיים. כן, אנשים אוהבים אתכם דווקא בגלל החולשות שלכם. אז אולי כדאי להפחית את המאמץ להראות טוב כל היום. זה מכביד את מבטנו ומקשה את ליבנו.

היא דיברה עוד לפני שנגעתי בה. אבל אחרי שצבעתי אותה בספיה ואת האישונים בתכלת אפרפר היא התחילה ממש לשוחח. איזה הבדל.

פורטרייט קלאסי (המחשה להגדרה של ויקיפדיה): לאנס ארמסטרונג הוא ספורטאי-על. ואפילו התואר הזה קטן עליו. ארמסטרונג הוא, ככל הנראה, הספורטאי הטוב שבכל הזמנים. אתם לא מאמינים איזו יכולת צריך כדי לנצח כל כך הרבה פעמים את המקצה הספורטיבי הלא אנושי הזה - הטור דה פראנס.

אז הנה תמונה שמבטאת נחישות ומאמץ אינסופי להיות הראשון.

כדי לגבור על כולם, עליך לגבור, קודם כל, על חולשותיך שלך. ולאנס לא וויתר לעצמו. אף פעם. גם לא כשהיה חולה סרטן עם סיכויי החלמה אפסיים.

אז הנה לכם מגדלור, מודל שאפשר לחנך לאורו בעולם של אכלו-לי-שתו-לי-היא-עזבה-אותי-אתם-לא-מאמינים-כמה-שאני-מסכן. כן, למה אתם חושבים המציאו את ישראבלוג? או את הזמר המזרחי? נכון, כדי שנוכל להתלונן.

ואני? אני לא רוצה לחנך. לא להציב מודלים לחיקוי או לטפח מושאים להערצה. לא, לא. אני אוהב דווקא את הפורטרייט הבא. למה? לא יודע. וזה מה שעושה אותו - המסר העלום.

בחירה ד'

אולי בגלל שזה אני כשהייתי קטן? כן, יש בזה משהו. בהחלט.

בחירה ה'

איזו עבודה יפה וחכמה






התשובה שלי לפוסטר של צ'ה גווארה?

זה צילום עצמי: הושטתי את היד קדימה, הפכתי את המצלמה ולחצתי. לא ידעתי מה יצא. ככה אני אוהב את זה, כשאני לא יודע.

בפוסט הבא אני יביא דיוקן נוסף שלי. הוא יהיה יותר קליל. מפטיח.

וממש באותו ענין. לעתים רחוקות אני מתפעל מעבודת המשטרה. בדרך כלל עולים לי בראש רק בטויים בלתי מעצימים כלפיהם. וזה נכון לכל המשטרות בכל העולם. אבל המיומנות שמופגנת כאן, לא ע"י יחידת עילית, אלא ע"י השוטרים הראשונים שהגיעו לזירה, מעוררת השתאות. רואים שהם ממש מתרגלים את הנושא של הורדת-המופרעים-האלה-מהכביש-תוך-מיזעור-הנזקים. אה, וגם בחירת המוזיקה. הבחירה הכי טריוואלית שיש - אבל עובדת מצויין.

Thats the spirit, man

בחירה א'

למי שתהה מה הוא יראה ברגעיו האחרונים

ואתם ילדים, התוכלו לומר למה התחפש עמרי?

לא, לא, שוב התבלבלת. אני אמרתי בפירוש "אני אביא את כלי העבודה ואת תביא את סינדי. עכשיו מה נעשה בלעדיה? בלי סינדי זה לא אותו דבר"

הקומארדים משכונת ההרחבה.

החוקים כאן די פשוטים: כשאחד מהם מאבד אצבע (או אפילו חלק קטן ממנה) הם מתחלפים. אני חושב שזה כדי שהוא יוכל להתנקם.

שובבים שכמותם.

בחירה ב'

לכל הבנות שמתלוננות למה אני לא מביא תמונות של חתיכים. זה למה. כי אתן מצלמות אותם בסלולרי שלכן.

אבל אם אני יעשה יום אחד פוסט שיקרא "שכונה - פרפרים" אולי אני ישלב את זה. לא מבטיח.

יועץ ההשקעות שלי



בחירה ג' - מראה מהקבר

יש אנשים שלפני מותם, רואים סרט עם התקציר של חייהם. אולי הם מנהלים משימתיים שחותרים, ללא לאות, אל השורה התחתונה. יש כאלה שרואים מנהרה אפלה עם אור בוהק בקצה. אולי הם רוחניים שמחפשים את הגאולה. ואני? אני אראה אתכן שרות. אולי מדריגל או קנטטה של בך. ואני אשמע את המאמץ בקולותיכן ואראה את הפצעונים ואת העור המגורה במפשעה שגולחה בסכין מטבח קהה ללא קצף גילוח. תבואו, יהיה אחלה.

Baby you can drive my car

לא יודע. משהו לא בסדר בתמונה הזו, אבל אני לא מצליח לשים עליו את האצבע.

כי, בסך הכל, מי מאיתנו לא רץ אחרי הבנות של השכונה בנסיון לעצור אותן מלפשוט את תחתוניהן, אפילו לפני שהן פוגשות את האופנוענים? אז למה, למה התמונה הזו מטרידה אותי? יכול להיות שזה משהו בקומפוזיציה?

"לקחתם? תחזירו!". זאת סיסמת המאבק להשבת מימיו של נחל בצת.

"ראית את נסים?" שואלים אותי ילדי הקיבוץ כשהם בוהים, בחוסר אמון, בכלוב הריק שבפינת החי. 

ולא שלא ניסיתי. בטח שניסיתי. יכול להיות שכבר איבדתי את זה?

בחירה ד'

לא יודע למה אני אוהב את התמונה הזו.

תושבי שכונת ההרחבה (לא שלנו, של קיבוץ אחר. בטח שאחר)

אז זה לא רק שיש ביניהם נישואי קרובים - חדי העין שביניכם יבחינו שאחד מהם הוא רופא השיניים של השני

גם לנו, כמו לכל מוסד פסיכאטרי, יש את החדר המרופד. אבל רגע, אני בכלל מאושפז במוסד גריאטרי.

כדי להבין איך אני מרגיש שם, בואו נעשה לרגע תרגיל קטן. זה בסדר לחשוש ממנו - זה תרגיל שאני המצאתי. צמצמו את גודל החלון כך שגובהו יהיה קטן מגודל התמונה ואז תגללו אותו למעלה ולמטה (לא ככה, לא עם הגלגלת של העכבר. תתפשו את המעלית שבסרגל הגלילה וטלטלו אותה. כן, זהו, עכשיו יותר טוב). איך עליתי על זה? לכל קוראי שאינם מפרסמים כאן: אתם לא מאמינים איזה חלון קלאוסטרופובי יש לעורך של ישרא. בהשוואה אליו, החדר המרופד הזה הוא טייגה סיבירית מרווחת.

הפעם קטע מוזיקלי. הסרט הזה קצת מפוספס כי העורך שכח לעשות את הפעולה האלמנטרית: Close up על העלה. אבל אני סומך עליכם שתדמיינו את זה. לבעלי השמיעה האבסולוטית - שימו לב כמה הוא מדייק ואיך הוא לוקח עליות בלי להוריד הילוך. שווה לראות. לפחות עד האמצע.