בדרך כלל אני חוסך מכם תמונות כל כך בוטות. אבל מה אני לא אעשה כדי לקדם מאבק כל כך חשוב כמו המלחמה באידס.

כן, ג'ון דיר

נראה מתוק? השקנאי חשב שזה דג. מזל שלא קראתי את הידיעה עד הסוף.




אני? הפעם לא נגעתי, רק הוספתי כאן רק את המסגרת השחורה. טוב, זה התבקש.

אם הייתי מוריד כאן את הרקע כך שתצוף באויר הצהבהב, בטח הייתי משדרג אותה ב-365 מעלות. כן, אני אדם שלילי ביותר.

שני מימין: אבנר שהסכים, אחרי הרבה שכנוע, להצטרף אל התמונה הקבוצתית של המחזור שלו - מחזור כ"ג של חוג הקדרות במתנ"ס השכונתי. 

כן, פינה חדשה שמוקדשת לאנשים שמשכימים קום כדי לטייל עם כלבם בבוקר

ירון שיינברג עם ליידי: אל תסתכל עלי ככה, היא כלבה מאומצת. 

התאונה בבתי הזיקוק

סתאאם. או כדברי עובד זר: "אז הלכו שלושה ערבים. את מי זה מענין" (למען הסר ספק - הדברים נאמרו בטון סרקסטי).  

ההנהלה מיהרה להטיל את האחריות על העובדים: הם לא השתמשו בציוד המגן שסיפקנו להם.

ובכן, אין דבר כזה. יש במפעל ממונה בטיחות (בבז"ן, שמציבה איום סביבתי על אוכלוסיה גדולה, זו בודאי משרה בכירה) שתפקידו הוא לא רק לספק לעובדים ציוד מגן תקין שרלוונטי לסיכונים, אלא גם לוודא שהם יודעים להפעיל אותו ושהוא נמצא בהשג יד. התפקיד הזה כולל לא רק הדרכות רענון, אלא גם ביקורות פתע ותרגילים שמדמים את מצבי החרום. מישהו כאן לא עשה את תפקידו. כשהחקירה תסתיים יתברר שזו לא בעיה נקודתית, אלא כשל מערכתי שנמשך הרבה שנים. להבדיל משאר הבטי התפעול של המפעל, בבטיחות אתה יכול לפשל בענק ולאורך הרבה זמן. ממש כמו בבטחון. להזכירכם, מלחמת לבנון השניה פרצה אחרי שסיור של צה"ל, שעבד תוך זלזול מוחלט בכל הנהלים, הותקף ע"י חיזבאללה ומרבית הלוחמים נהרגו (ושניים נחטפו). האחראי למחדל הזה היה מפקד האוגדה. אחד בשם גל הירש (ע"ע שופכים את דמי). הוא זה שלא אכף את ההנחיות והנהלים והיה השותף הבכיר למחדל הזה שנמשך שנים. גל הוא האיש שהיה צריך להוריד לדרגת טוראי ולהכניס לכלא לשנים ארוכות.

גם בקריות, בתי הזיקוק הם פצצה מתקתקת. היא יכולה לתקתק עוד הרבה שנים ויתכן שאפילו לא תתפוצץ בימי חיינו. אבל אם יתרחש ה-worst case scenario, יש כאן פוטנציאל למאות אלפי נפגעים. והפעם לא רק שכמעט כולם יהיו יהודים, אלא שיש אפשרות שגם החנויות לכלי עבודה (אלה שברחוב חלוצי התעשיה בק' אתא) שבהן אני קונה כלים וחמרים יפגעו. וזה כבר לא צחוק.

אז פואד נרעש, ודב חנין דיבר. אבל תוך יומיים ההמולה תרגע. תהיה ו' בדיקה, היא תוציא מסקנות, אבל המפעלים המסוכנים ימשיכו להתפתח במפרץ חיפה.

אז מה הפתרון? להקים מטה מאבק. גוף שיתמקד במטרה של סילוק המפעלים האלה ושאר המפגעים מהמפרץ. ברגע שיקום הגוף הזה הוא יוכל בנקל לרתום לשורותיו את הגופים הירוקים מצד אחד, ולהפעיל את חנין, פואד וארדן מצד שני. זה לא יהיה קל, זה יקח שנים, אבל אם יקום מטה המאבק הזה הוא ינצח. איך אני יודע? אני מרכז את מטה המאבק להצלת נחל בצת. ואנחנו מתקדמים. בעוד עשרה ימים אני מכנס את קבוצת העבודה שתכין מסמך יעדים שיוגש לרשות המים. זו מצידה הבטיחה לשתף פעולה ולקדם את מימושם.

כן, לפעמים אני נאיווי, כאן יש יריב גדול וחזק שמשופע בעורכדינים מהשורה הראשונה. הידעתם שכל אחד מעשרת המשפטנים שמייצגים אותו נמנה על שלושת המובילים? להשוות אותו לרשות המים זה ממש מעליב. כן, מה חשבתי לעצמי שהתחלתי לפרשן?

פרשת בר לב

חכו, בעוד זמן לא רב אני מתכוון להציג כאן את התובנות שלי על פרשת ברלב (ע"ע תקיפה מינית או שלישיה בכנס באילת?). Stay tuned.

מודה ועוזב ירוחם

כן, אני הייתי מט"ק טנק מג"ד בגדוד 82 כשמצנע עוד פיקד עליו (כמעט עד המלחמה). יום אחד אולי אספר כאן חוויות.

המכוערת והחנון

בשביל מי שלא צופה בסדרה הזו וגם בשביל האחרים ליקטתי עבורכם כמה פנינים. אני מביא אותן בסדר עולה. דהיינו - האחרונות הן הכי חזקות:

1

ליטל לאלכס: אתה זקן בן 19 (מה שנכון) סבא שלי לא מתנהג ככה. גם כשהוא היה חי הוא לא התנהג ככה. בטח שבקבר שלו הוא לא מתנהג ככה.

2 

ירון לונדון: אז מה את עושה עם הירושה שקיבלת?

חופית טייב: שופינג.

3

כמה דקות מאוחר יותר הסכימו ביניהן חופית ולימור שצריך להרוג את הערבים כי הם דפוקים.

"את כולם?" שאל ירון לונדון. "איך להרוג?" התענין יורם בינור בפרטים הטכניים של הפתרון הסופי שהשתיים זוממות. אבל כאן אני מניח שההפקה הבינה שהם מתחו את החבל יותר מדי וחסכה מאיתנו את התשובה.

4

ליטל (על אלכס בן זוגה): אם אני רוצה לשרוד הוא חייב להתחיל להשתנות.

5

- היית עושה לו טובה?

- לא יודעת, תלוי כמה כסף יש לו.

אז למה לא הבאתי את השמות של שתי הפאקאצות האלו? יד על הלב - אני עדין לא מבחין ביניהן. להבדיל ממאסטר שף ששם אני אוהב את כל המתמודדים, כאן אין בינתיים אף אחת שנגעה לליבי. יתרה מזו - לא הייתי נוגע באף אחת מהן. טוב אולי על אי בודד. אבל גם אז רק אחרי שבוע. וגם עם מקל. ארוך. כן, מחודד. 

טוב, עכשיו זה לא חוכמה, אבל תחשוב על עצמך בתור חייל שמגיע לחופשה אחרי 4 שבועות (המושג לסגור שבת לא היה בזמני). בקיצור - טעון עד לאזניים. גם אז, הן היו צריכות לרדוף אחרי, לתפוס אותי, להפשיט אותי, לקשור אותי למיטה. רגע, רגע, אל תפסיקו... היי לאן אתן הולכות? 

כן, יש שם אחת שנראית לי פחות דפוקה מהאחרות: ליטל. אבל החנון שלה - אלכס, לא משאיר להם שום סיכוי.

אז למה אני ממשיך לצפות בסדרת האימים הזו? על כך באחת הפעמים הבאות. Stay tuned.

יוני גורפינקל, השכן שלי, מוציא את כלבו נשר לטיול: לפעמים אני מרגיש שהוא זה שמוציא אותי.






טוב, לגבי הנצרה אני לא בטוח.

זוכרים את הנגר מגאנה שעושה ארונות קבורה?

 ולחשוב שבשביל להציג את השטות הזו ויתרתי כאן על תמונה ממש טובה. נראה שיש לי עוד מרחב גדול לצמיחה והתפתחות. כן, בהחלט. ללא ספק.

לפני

אחרי

מחוץ לניגוד והרוויה, חתכתי את הצד הימני. אמנם ויתרתי על אלמנט שגם מוסיף מידע וגם תורם לעומס הפריטים (העומס הוא אחד האלמנטים החזקים כאן), אבל זה הסיט את האופנוען מהמרכז ואני מקווה שתרם לקומפוזיציה. הייתי צריך להשקיע עוד קצת ולחזק לו את האישונים.

התמונה הזו היתה בהמתנה זמן רב. ורק אחרי שהכנסתי אותה לכאן ראיתי כמה שהיא טובה.

8 ביולי 2010: הפרלמנט בטאיוואן

8 ביולי 2010 (באותו היום ממש. אבל מה היתה הדקה): מרוץ השוורים בפסטיבל סן פרמין בפמפלונה (ספרד). 6 משתתפים אושפזו (מתוכם שנים ננגחו). אבל היה שווה. 

פתרון החידה מאתמול

כל מי שהתחבק עם דוב יודע שהלוע שלו מתאפיין לא רק בריח בלתי נסבל, אלא גם באפלוליותו. מכאן שהצלם השתמש פה בתאורת מילוי (רק הרציניים עושים את זה) ובמבזק חזק ביותר - שגם הוא מעיד על כך שבעליו השקיע בציוד. להשוואה - הפלאש שמגיע מובנה במצלמה שלי לא יכול להאיר בעשירית מהעוצמה שמופגנת כאן. איך הגעתי למסקנה שהוא שמאלי? מהצללים שהמבזק מטיל הסקתי שכשהצלם הפך את המצלמה לצילום פורטרייט הוא עשה את זה ההיפך ממני. אבל אולי זה לא הוא אלא אני.

כשהסתכלתי בתמונה הנפלאה הזו (שבהתחלה שמתי אותה בהנבחרת) ראיתי בה את עצמי. מי מהשנים זה אני? איזה שאתם רוצים.