בתרגום לעברית: די תפסיקו להציק - את אלה אני לא מוכר, הם משמשים לתמיכת המדף העליון. כן, בחרתי לצורך זה את ההכי שווים, מה תעשה לי? טוב, אני מוכן להתפשר על התחתון. 58 ש"ח. לארוז לך?

כן, גם לי היו פעם קשקשים. אני חושב שאני משתמש בראש וכתפיים כבר 20 שנה.

החידה הפעם: איך אני יכול להגיד כמעט בודאות שהתמונה צולמה ע"י מקצוען (או חובב רציני) שהינו שמאלי. טוב, לגבי השמאליות, אני לא ממש בטוח.

עוד פינה חדשה. זו תוקדש לתמונות שצולמו ממש לאחרונה.

סרג'יו מרטינז (בטח אמא שלו קוראת לו סרחיו) מאוקסנרד, קליפורניה, מפיל בנוק אאוט את פול וויליאם (טוב, עם שם כזה, אל תיכנס בכלל לזירה) מאוגוסטה, ג'ורג'יה, בסיבוב השני בקרב על האליפות במשקל בינוני שנערך השבוע באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי. כן, הרבה גאוגרפיה אמריקאית יש בידיעה הזו.

אני חושב שזה פיתון מרושת - נחש שיכול להגיע ל-12 מ' ביום טוב. אבנר? הוא נמצא בטנדר הקדמי. כן, פחד לרדת.

שני מימין: אבנר. נכון, הוא לא העפרון הכי מחודד בקלמר.

שוב על ניגוד ורוויה

לפני

הפעם ברור שהיוצר ממש בחר להציג את התמונה בניגוד ורוויה נמוכים. אולי הוא רצה ליצור הדפסים למצעים?

אחרי

הבחירה שלי היא, כרגיל, יותר וולגרית. הייתי צריך להשקיע עוד רבע שעה בשביל לתקן כמה פרטים (בעיקר את קווי המתאר בכמה מקומות), אבל אני מקווה שהמסר הכללי עבר.

התמונה מאתמול, מצאה, תודות לקורא אלמוני, את הנפש התאומה שלה.

גם לנכד שלי (שנתיים) יש פוטנציאל להיות מתאבק גרוזיני. כבר היום אני חושש מהנגיחות שלו.










 

אם התפס של מכסה הבטריות (ע"ע וולטה תחתית) שבור ב-90 אחוזים מהשלטים שפגשתי, למה היצרן לא עושה אותו מלכתחילה עם חריץ הקפי בשביל הגומיה שתהדק אותו לגוף השלט למשך מרבית חייו הבוגרים.

ולמה, למה אני צריך להגיד להם כל דבר. אני בטוח שהם משלמים למהנדסים שלהם בעין יפה.

אני רואה את הפוטנציאל כאן. לא רק בחצית הלאמאנש מהיבשת אל האי, אלא בעיקר לסיבוב עם הנכד בקיבוץ.




נינט טייב לפני שהפכה למאמי הלאומית?

חבל, לא מצאתי תמונות שלה מההופעות בכוכב נולד כשהיא עוד התלבשה כמו מתאבק גרוזיני. אבל אם מישהו ישלח לי אחת כזו, אני אשים את הצמד בפינה זה זה זה. אבל תמונה טובה, לא אחת כזו שהחבר צילם בטלפון הסלולרי שלו. כן, אני יודע, הוא חיל, החבר הזה. בגולני. וגם עולה חדש. אוקיי - חייל בודד. אבל כאן זה לא אמץ לוחם או תגלית.

תקריב של וולקרו (סקוטש)

לפני

אחרי

 אסור היה לי לוותר על ההצללה למטה. כן, אני אדם שלילי ביותר.

מאסטר שף

כן, אני צופה בתכנית הזו באדיקות.

וגם ביפה והחנון.

החלק המרתק ביותר בעיני, זה האינטראקציה בין איל שני - האיש שיצק תכנים חדשים למושג פלצנות, לבין סמדי בומבה, שמגיעה מהקטוב ההופכי - אשה ארצית עם פרח בשיער שכבשה את ליבי.

"תני משיכה חזקה" הנחה השף את סמדי במהלך פשיטת עורו של דג הדובר סול "תרגישי איזה עונג".

"סמדי, הדג בא מהים, היה לו פה סנפיר והיה לו פה סנפיר" הטיף המשורר המיוסר "היה לו ראש וזנב והיתה לו בטן. זה (מה שעשית) זה צורה של דגים שיוצאים מפריזר. למה הפילה הזה? למה לא כל הדג על יפי תארו? אל תפגעי, אבל אני מציע לך את יופיו הראשוני".

"היא כאילו לא מקשיבה לדג" התלונן איל בפני עמיתו חיים כהן, בקול שחיספוסו המוקפד הושג רק אחרי השתלת ניר זכוכית בין מיתרי קולו "היא לא קולטת את יופיו. וניסינו לרמוז לה שהדג הזה כל כך עדין ושברירי".

"למדתי שדגים רוצים אהבה ומחזירים אהבה" החרה אחריו אלקנה ביטון, מתחרה נוסף (הכבאי) אשר טעם הגבינה הכחולה שהוסיף לדג כמעט שהביא להדחתו.

ובכן ידידי, משוררי הפטרוזליה והקורקומבוש (אח, איזו מילה נהדרת. הייתי יכול לקחת אותה איתי לאי בודד) - מה שהדג רוצה זה לא אהבה, הוא לא רוצה להופיע בכל יפי תארו, על סנפיריו, זנבו וראשו השטוח (שאחת מעיניו נודדת במהלך ילדותו משום שהוא עדין מסתגל, בתהליך אבולוציוני איטי, לעובדה שבעליו עבר לשחית צד) על צלחת חרסינה מרובעת כשהוא מקושט בענפי עירית. לא, לא אל הצלחת התאווה הדובר סול. מה שהדג באמת רצה זה לשרוד עוד יום, לשחות עוד שעה במימי האוקיינוס הקר. להשריץ את צאצאיו. כן, הדג הזה מבלה את חייו בנסיון שלא ליפול ברות לשיניו של אחד ממבקשי נפשו.

אז בטבע, כמו במלחמת הישרדות אמיתית, זה 'או הוא או אני'. כן, גם האוייבים של היצורים שמעליו בשרשרת המזון צריכים לחיות. אבל כאן? הדג הזה שמסר את נפשו בעבור תכנית ריאלטי (גם כן השרדות - עלאק) הוא עוד גלדיאטור שנטבח בזירה לעיני ההמונים צמאי הבידור. 

איל, אתה יודע למה מלבישים לנדון למוות בנדנה/שק שחור על העיניים? לא, לא כדי להרגיע את פחדיו ממותו המתקרב. עושים את זה כדי להקל על כיתת היורים או התליין. כדי למנוע מהם לפגוש את מבטו המתחנן לעוד יום, עוד שעה, עוד רגע. גם אנחנו, נתיניך הלא ממושמעים, שאוכלים בשר ודגים, מעוניינים להתנתק מהתהליך. בגלל זה אנחנו מסירים את ראשו של הדג, גודעים את סנפיריו, ומפלטים אותו לקוביות אנונימיות. אנחנו? הקצבים, שלוחינו, עושים זאת עבורנו. זאת משום שאנחנו לא רוצים שהנדון למוות יביט בנו בעיניו המאשימות כשאנו מתענגים על בשרו. כן, אם אני הייתי צריך לשחוט בעצמי את החיות שאני אוכל, הייתי היום צמחוני.

איל, אם באמת היית מכבד את הדג ואת כל שאר החיות שאתה מבשל, היית מסתיר את פניהן. וגם את אלו שלך.

"איל תן לי לעבוד בשקט" ענתה לו סמדי "למה זה, ולמה זה. סיבך לי את הצורה - איל הזה. מה מענין אותי הראש של הדג?"

אז לכל מי ששאל את עצמו אם זה אמיתי הדבר הזה, אני יכול להגיד בבטחון: איל שני זה הזיוף הכי אותנטי ששמתקיים משני צדדיו של צג ה-LCD שלכם.

ועוד דבר (מה לעשות, אני אוהב להרוס את הפואנטה במשפט מחליש), איך, איך הוא מצליח לשמור תמיד על הזיפים האלה בני שלושת הימים שמעטרים את פניו המיוסרים (אלו שמרמזים על העובדה שהתפנה אלינו הישר מהחזית כדי לתת ראיון קצר ולשוב לשם - אל התופת). הרי הוא מתגלח לפחות פעמיים בשבוע. אבל אולי הוא ירש את מכונת הגילוח של יאסר ערפאת. לך תדע.

רוצים החלשת פואנטה נוספת? בבקשה. המשורר מדבר בשגיאות. אני שקורא בכפייתיות את הכתוביות, מבחין בכל הפעמים בהן המתרגם לשפתנו הופך את ה"למלות" שלו ל"למלא". כן, ככה זה כשאתה שרלטן, תמיד תיפול בפרטים הקטנים. תמיד.