גם אני התחלתי לקבל מכות חשמל סטטי לאחרונה. במיוחד ממקדחת העמוד הגדולה שלי. עד לשנה האחרונה, למרות שהאנשים סביבי נפלו כמו זבובים שנקלעו לקוטלים החשמליים (ע"ע אייכמן), אני כמעט שלא חוויתי את התופעה הזו. יכול להיות שאני מתרכך? או שאולי כפכפי הקרוקס שלי מעורבים בזה. כמובן שהסיבה העקרית לזצים האלה היא שהמקדחה עומדת על נעלים מעץ. ויכול להיות שהדבר הכי פשוט שאני יכול לעשות זה להוסיף לה הארקה. למה אני לא עושה את זה? ר' את הכיתוב מתחת לתמונה הבאה.
יכול להיות שהייתי צריך לקשור את שתי התמונות האלה. יש לשתיהן את אותו המבט. המבט, המבט, המבט המוכר רק לשניים. אז למה לא הכנסתי אותן לפינה זה זה זה? נכון מאד - כי אני אדם שלילי ביותר.
זה החלום שלי - שטח אינסופי לגננות אינסופית.
היום, למרות ששטח הגינה שלי הוא כמעט דונם, כל דבר חדש שאני רוצה לעשות צריך לבוא על חשבון דברים קיימים. אבל אולי יש גם ערך למגבלות השטח (ע"ע נפוליאון ועוד אחד שאני לא רוצה להזכיר את שמו). כבר עכשיו צרכי התחזוקה של הגינה עולים על הזמן שאני יכול להקדיש לה. כן, הייתי רוצה רק לפתח את הדברים החדשים ושמישהו יבוא לתחזק את הישנים. ואני משתעשע בהרהור הזה למרות שאני יודע שיש כאן שאיפה אינפנטילית, כי בגננות הפיתוח והתחזוקה - חד הם.
מעת לעת אני מביא לכאן גם קלישאות. למרות שלפעמים אני חושב שהכל פה נכנס לקטגוריה הזו.
את התמונה הזו מצאתי בלי כיתוב, אבל אני יודע שיש דגים שנקראים קשתים (Archer fish) שיכולים לירוק למרחק של עד שלושה מטר ולפגוע בחרקים קטנים כדי להפילם למים.
אשתי התלוננה שאמנם יש לטנק הזה שני תותחים קטנים שמכסים את הצדדים, אבל אין לו שום קנה שמופנה קדימה. המגבלה הזו מכריחה אותה לצודד את תובת הטנק הזה בכל פעם שהיא רוצה להעסיק אויב בחזית (זה ביטוי נפלא - "להעסיק את האויב" כי אנחנו הרי יודעים איזה שטויות הוא מסוגל לעשות כשיש לו כמה דקות פנויות). הליקוי הזה קשה שבעתיים משום שלדגמים העתיקים האלה אין היגוי הדראולי והפנית התובה נעשית ע"י משיכת ידית שלמעשה מפעילה את המצמד של אחד הזחלים.
אני לא בטוח שהיא צודקת, אשתי היקרה. פשוט משום שזו שגיאה גסה מדי אפילו למי שתכנן את הטנק הראשון בעולם. החצי כדור שבחזית יכול בהחלט להיות הכנה של המקלע הקדמי. אבל אני מודה שבאף אחד מהצילומים של הדגם הזה לא ראיתי שום קנה משתרבב משם. וגם אני נזכר שבתקופה ההיא (מלחה"ע הראשונה) גם המקלעים היו בחיתוליהם והם סבלו מהמון בעיות תפעול ואמינות. ביחוד הצרפתיים. הבריטים שלא היה אז מקלע משלהם, הצטיידו במקלעים צרפתיים. ותאמינו לי שאתם לא רוצים להסתמך על מקלע צרפתי. לא יותר מאשר לנסוע בפז'ו בת 14 שנה. הדיוק של יצור כלי הנשק האלה היה כל כך גרוע עד שלא יכולת להעביר חלקים מנשק אחד לשני. הם פשוט לא התאימו. באגטים - כן. צדפות ומאכלי ים - בהחלט. אבל מכונות צרפתיות?
טוב, אבל את הכפית הייתי שם בקצה השמאלי של הלוח כשהיא מיושרת עם הרצועות של פרוסת הלחם.
"צייר לי כבשה" ביקש הנסיך הקטן מהסופר שעד אז התמחה בעיקר בציור נחשים שבלעו פילים.
הפיתון המרושת (מהנחשים הגדולים ביותר בעולם - אורכו יכול להגיע ל-12 מ') הזה בלע כבשה בהריון. ככה שיש לנו כאן לולאה מקוננת: כבשה בתוך כבשה בתוך נחש.
למרות שזה לא היה מצוין בכיתוב, אני מנחש שאת החבל על צווארו של הנחש כרך הבעלים של הכבשה שלא העריך את ההישג הספורטיבי המופלא הזה.
עכשיו אני תוהה איך ממחישים לאמריקאי כמה זה 12 מ'? בכל סרטי הטכנולוגיה שאני רואה, כשמדברים על שטח, אומרים לילידים - זה כמו שלושה מגרשי פוטבול. כשמדברים על נפח - זה משהו כמו חמש בריכות אולימפיות. אז אולי על הנחש הם יגידו - זה קצת יותר ארוך משני אוטובוסים צהובים שחונים בטור.
אורן, מומחה לנחשים שבעצמו גידל פיתון בורמזי (מגיע רק עד 7 מ'), אשר בחן את התמונה, פיקפק ביכולתו של הפיתון המרושת לבלוע משהו כל כך גדול "מהזוית הזו של הצילום אי אפשר ללמוד כלום, זה יכול להיות גם חזיר קטן"
אני חושש שלעולם לא נדע מה בלע הנחש הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
