את התמונה העליונה כאן העליתי לפני שבוע בפוסט שכונה 339 (שם היא היתה גדולה יותר). אחרי שבכיתוב אמרתי שלא מצאתי מספיק חומר עליה, הפנה אחד הקוראים את תשומת ליבי לכמה הסברים יותר מפורטים שמופיעים באתרים של ארכיונים אירופאים.
אז התמונה העליונה (יחד עם מרבית אלו שמתחתיה) צולמה ב-1944 בפריז, עם שחרורה מידי הנאצים.
הפטריוטים הצרפתים ביצעו זובור ב"משתפות פעולה עם הנאצים" (זה כנראה הביטוי שמוזאונים וארכיונים יבחרו לתאר את עיסוקן של הנשים האלה). ההשפלה הפומבית כללה גילוח ראשן של הנשים, צביעת סמלים נאציים על פניהן והצעדתן, יחפות, אחרי שקרעו את בגדיהן, ברחובות העיר. היו כאלה שהועמסו על משאיות פתוחות והוסעו ברחובות במצעדי הנצחון המאולתרים האלה.
זה באמת בקטנה, יש משטרים, אפילו באיזור שלנו, שלא היו מסתפקים במכה קטנה על היד.
טייסי טרקטורונים מעופפים מדווחים על כך שלפעמים מצטרפות אליהם להקות אווזים (ולעתים גם ציפורים אחרות).
העופות הנודדים האלה יודעים לחוש היטב את זרמי האויר וינצלו כל דבר שיחסוך מהם כמה ניפנופי כנפיים.
2003: שוטרים במחוז אורנג' שבקליפורניה מנסים להציל גבר בן 32 שמאיים להתאבד. השוטרים איבדו את אחיזתם כשהאיש השתמש ברגלו החפשית כדי לבעוט בהם. הצעיר שנפל, מגובה של 20 מ', שרד, אבל נפצע קשה.
וזה בשביל להכניס את הדברים לפרופורציות
כן, צריך לשמור על הנכד השובב (לא, פרוע זה ביטוי מרחיק לכת) שלא ירד אל הכביש
גם אני קניתי לי טויוטה השבוע
אתם מוזמנים להקליק על התמונה. יש בהגדלה פרטים שממש משדרגים אותה. אל תהססו, אתם מסוגלים לזה.
רואים? כשאתם רוצים אתם יכולים.
התמונה הזו היא אחת העסוקות ביותר באינטרנט: בספטמבר 2004 היא הופצה כצילום לווין של ההוריקאן פרנס. בדצמבר אותה שנה - היא פורסמה ע"י כמה אתרים כצילום של צונאמי באוקיינוס ההודי. באוגוסט 2005 היו אתרים שהכריזו שזהו ההוריקן הידוע לשמצה - קתרינה.
מרבית האתרים כיום מסכימים על כך שזהו צילום של ההוריקן פלויד שתקף את חופי ארה"ב בספטמבר 99, אבל אני מניח שתמונת החיה בצידה הימני-עליון של הצילום הזה נועדה לחזק את המסר שכלב נובח אינו מרחרח.
כדי להכניס את התמונה הזו, הוצאתי, ברגע האחרון, תמונה של שני אנשים עומדים בתוך שיטפון ממש גועש שמציף רחוב ומנסים לחלץ אשה שרק ידה האחת מבצבצת מעל המים השוצפים. אז עד שאני אפרסם את הצילום הזה, נסו לדמיין אותו.
יש לה משהו בעיניים שמזכיר את בר, אבל אני לא ממש בטוח.
חטעים
בערב יום כיפור הוזמנו, אשתי ואני, להשתתף בערב מספרי סיפורים שכותרתו היתה "חטעים" - סיפורים שמשלבים אוכל וחטא. כל המספרים האחרים סיפרו על מקרים אמיתיים שקרו להם. אשתי ואני קראנו את הסיפור שלהלן. אשתי קראה את המלל בכחול ואני את זה שבחום. במהלך הסיפור אני אחזתי בידי גרזן ונופפתי בו לשלום ברגעים המתאימים. למה גרזן? כי לא הצלחתי לקבל מאיש המים שלנו את מפתח הצינורות הגדול שלו (הוא השאיל אותו לצוות מסגרים שבונים משהו בעשת - מפעל המתכת שבקיבוץ).
את הוודקה הראשונה ששתיתי בחיי הזמנתי מהאינטרנט. מ-eBay.
"אתה לעולם לא תדע מה אתה מפסיד, עד שלא תטעם אבסולוט" אמר לי זאביק חברי הטוב "אבל אל תשכח לשים אותו במקפיא לכמה שעות".
כן, זייפתי את הגיל ואישרתי שאני מעל 18. ליתר בטחון הכנסתי בשדה Name את השם ברוך. חשבתי שהם לא יעלו על זה – כי מי בודק.
אחרי שלושה ימים נשמעה דפיקה כבדה בדלת ובפתח עמדה יפהפיה במדי בולשת האינטרנט ומפתח צינורות גדול בידה:
- "גר כאן ברוך צודריקר?" שאלה במבטא כבד
- לא
- רגע, אולי יש אתה סתימה בכיור?
- "לא" עניתי בטון יבש והבטתי על שעוני כממהר
- "אז אולי" היא חייכה בביישנות כשהיא מנסה את מזלה בפעם האחרונה (ורכנה מעט לפנים על מנת לוודא שאני מבחין בעובדה שהיא לא לובשת כלום מתחת לז'קט המשטרה המחוייט שלה) "אתה הזמנת פיצה משפחתי ורקדנית ארוטית למסיבת רווקים?"
- "לא. אולי את מתכוונת לברוך אטניגר? הוא כבר עזב את הקיבוץ" עניתי בקור רוח כשאני מתגבר על הרעד שמתגנב לקולי "תנסי בעין הנציב, שמעתי שהוא עבר לשם".
- "טוב" היא ענתה בקול מקפיא ורק אז הבחנתי שחיוכה הביישני התחלף במבט נוקב ואצבעותיה התהדקו על ידיתו האדומה של מפתח הצינורות הכבד "אבל אל תחשוב שהצלחת מתחמקת, ב ר ו ך, I'll be back".
הגרסה הראשונה של הסיפור הזה הופיעה כבר, ככיתוב לתמונה, באחד הפוסטים כאן. אני רק ביצעתי את ההתאמות הנדרשות כדי לעמוד בקריטריונים של הערב.
גם אני בונה מריצה לנכדי הקטן. למרות שהפרוייקט נעצר לשבועיים משום שהמשור השולחני התקלקל ערב יום כיפור (כן, יום כיפור אכן התבזבז לו), אני מחדש אותו עכשיו אחרי שהמנוע תוקן. בלדיקו, היבואון של בוש, טוענים שגם הפחמים, גם השדה וגם העוגן נשרפו. לכן הם דרשו 740 ש"ח על התיקון. עכשיו אני לא בטוח שהמשור הזה היה קניה טובה מלכתחילה. הייתי צריך להוסיף כמה מאות שקלים ולקנות שאפאך (מוצר גרמני יותר איכותי). אני חושש שבמאמץ להתחרות עם המותגים הזולים שמיוצרים בסין, חלק מהיצרנים האירופאים מורידים את איכות המוצרים שלהם. וזה כולל הכל: החל ממסרות אלומיניום, עבור דרך פחמים בעלי תוחלת חיים קצרה וכלה בחיבורי הכבלים המצ'וקמקים שלהם. רק הלהב של המשור שמיוצר עבור בוש במפעל בשלומי (במרחק של 10 ק"מ ממני) מחזיק יפה בעבודה השגרתית שמוטלת עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
