והפעם שוב פינה חדשה: קישקשתא. על מנת להסיר ספק ולציין את התמונות בהן התערבתי (מעבר לגיוון בספיה, מתיחת הניגוד, הרוויה, החידוד ושאר הפעולות הבסיסיות שאני מבצע בכמחצית מהתמונות) אני אשים אותן בפינה משלהן. כדרכן של הפינות כאן - גם זו תופיע בסוף הפוסט.

אנשי הגשם
מלים: רחל שפירא

לחן: נחצ'ה הימן

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם
טיפות גדולות זולגות על עלבונם.

את מרוחקת ואינך רואה אותם
הם מקבצים את חיוכייך בגניבה
ומבטך עוד לא פגש במבטם
עוד לא אמרת להם מילה טובה.

אם אהובייך יפקירוך
אם תחניק אותך בגידה
אם לשלום כבר איש אותך לא יברך -
אנשי הגשם יכתירוך
למלכתם היחידה
ויחלקו איתך את לחם צערך.

עודך חוגגת ואינך זקוקה להם
אנשי הגשם מביטים בך בחמלה
לו רק יכלו היו נותנים את חייהם
לשמור אותך מעוני או מחלה.

אנשי הגשם ממתינים לך בפינה
נאמנים כצל, סבלניים כזמן
וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה
לוקחים אותך לעבר מפתנם.

כשאוהבייך ישכחו
וכל כלבייך ינבחו
אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם.
והם ירימו את ראשך
ויאמצו את ייאושך
לחממך בפרורי אהבתם.

כן, אני יודע. זה די פדיחה להודות שהשיר העברי האהוב עלי ביותר מושר דווקא בביצועם של ארנה ומשה דץ. אבל אני במקומכם לא הייתי ממהר לצחוק על אדם שיש לו טעם כל כך שטחי. רק אם תשימו את עצמכם בנעליו של אדם וולגרי שמביט בעיניים כלות על עולמכם האנין, תבינו כמה תסכול אני חווה מדי יום.

כשצילצלת רעד קולך

ואני ידעתי שאני אבל בגללך

ולא היה לי צורך לשמוע את דברך

 ואני מסיימת בתנועה חדה לשמאל (לא, לא - שמאל שלי)

פעם היה בשכונה שלנו עורב שנהג להציק לחתולים

פעם היתה לי חתולה שנהגה להביא לי ציפורים שצדה

כן, למרות שהקונפליקט שזרעיו נבטו בשתי המערכות הראשונות היה חייב להבשיל בשלישית, אני אוהב את הסיפורים שלי ללא פואנטה (שלא לדבר על צדק פואטי ונפיחות דומות)

וזה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לכם בבליינד דייט

כי כשצילצלת רעד קולך

ואני ידעתי שאת כבר אינך




גם רותי ואביבה נפגשו לראשונה בבליינד דייט

והפעם תמליל מדויק של שיחה שארעה לפני יומיים ביני לבין חאלד (שם בדוי, במציאות קוראים לו חאתם):

- אתמול ניסיתי להתקשר אליך.

- אבל אני לא רואה שום שיחה ממך אצלי בטלפון.

- כן, ענה לי ילד. מי זה היה?

- בטח טעית במספר.

- לא יכול להיות.

- לאיזה מספר חייגת?

חאלד שולח מישהו להביא את הטלפון שלו מהטנדר וקורא בקול את המספר.

- יש לך טעות בספרה הלפני אחרונה.

- אז מי זה ענה לי?

- לא יודע.

- טוב אבל טעיתי רק במספר אחד.

- זה מספיק כדי שתקבל מישהו אחר.

- אז מי זה הילד הזה?

טוב, מי מאיתנו לא הרגיש לחץ בחזה כשהבין שעיני ההמון נשואות אליו?

לפני

"תבוא מהר" ציווה האיש בטלפון בקולו המאוושש "תראה אם יש משהו שאתה יכול לעשות לפני שהסקרנים האלה יגרמו לפקקים שיסתמו לי את הקרפיף ליומיים".

תגידו עליו מה שתרצו, אבל הוא הכיר היטב את כל נקודות הלחיצה שלי, הזקן. הוא ידע שלא אוכל לעמוד בפני משפט שיש בו גם מאוושש וגם קרפיף.

אחרי

"מה כבר בוקר" היא נאנחה כשהתהפכה לצד שני "אולי נצא לשחיה במפרץ?"


סימה בלחסן: אני? אני משתלבת באופן מלאכותי? ואתה שייך לכאן? ומה זה בכלל אותנטי?

זהירה כמו מהססת

באותות חיבה וחסד

אדבר איתך




- רגע, ואם אני יטבע? אתה תקפוץ להציל אותי?

- לא מאמי. אולי בכלל נוותר על השחיה במפרץ ונלך להופעה של אבי ביטר?

וולגרי? אוקיי, אני מסכים שעשיתי כבר עבודות צביעה יותר אנינות. אולי בסוף אני לא יכניס את זה ללקט התמונות הצבועות.

נראה.

תזכירו לי, לקראת יום כיפור, להציג שוב את התמונה הזו


סתם יום של חול

שניה משמאל: מוניקה זידאן. כן, האחות של. ההיא שבזכותה הצרפתים הפסידו את המונדיאל הקודם.

כן, אני אשם - עד עכשיו הרגלתי אתכם לעבודה שרק יפהפיות צעירות בלבוש פחות פורמלי אוחזות בנשק בתנוחות אקזוטיות. אז הגיע הזמן להתוודות... עזבו, הנה ציפור...