אני חושש שהלקט הזה יצא קצת כבד. מה בדרך כלל אני עושה במקרים כאלה? מוסיף תמונת עירום.

כן, אני חושב שאולי גם הפעם אני יוסיף שתיים. השארתי מקום.

אני יודע שאין לי דרך להוכיח את זה, אבל את התמונה הזו שילבתי בפוסט לפני שאורוגוואי ניצחה את גאנה ועלתה לחצי הגמר.

נראה לי שדייגו פורלאן (במרכז) הוא אחד הטובים במונדיאל הזה.

כן, זו תמונה עתידנית ביותר מאופן אחד: כאן הוא נראה מפוייס עם הגנאים, אבל נכון להיום - כל היבשת השחורה חמה עליו. יקח להם זמן עד שהם ילמדו להגיד "כל הכבוד דייגו".

בגדי החלב החדשים

העולם בוורוד

כן, אני יודע כמה פטרונות, יהירות וחולשה יש באקט הצנזורה. אני חושב שהגיע הזמן לסמוך עליכם.

יש כאלה שיגידו שהתמונה הזו מסכמת את כל הנושא.

אני לא יתפלא אם יתברר שבאזרחות האנשים האלה מעדיפים לדלג על המשחק המוגדם.




לעולם, לעולם, לעולם אל תתחרו ברוכבים בלגים.

יום אחד אני יעשה פוסט על קפיצות של אנשים בבתי מלון. כן, יש דבר כזה: כשאנחנו מתארחים במלון אנחנו מרשים לעצמנו לקפוץ על המיטה באופן שאנחנו לא עושים בשום מקום אחר. יש לשהיה במלון גם הבטים אחרים שמצטלמים פחות טוב - כמו בזבוז החשמל והמים (במיוחד אם זה בחו"ל) והוואנדליזם לרכוש. לזה אני לא יגדיש פוסט, אבל לקפיצות על המיטות - בהחלט כן.

והרחק, על כתף הגבעות, עוד נושקות קרנים אחרונות

אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

מלים: יעקב אורלנד

הידעתם שקיימים עוד 7 ביצועים נוספים לשיר הזה?

אם לא הייתי מעתיק אותו לכאן, הייתי ממשיך לנצח לשיר "נרדים את אברינו". לפעמים יש לי יותר מזל משכל.

סופשבוע פרוע

זה לא שאף פעם לא העליתי לכאן תמונות עירום. אני זוכר אפילו פוסט שבו העליתי יותר מאחת. אבל זו הפעם הראשונה שאני מעלה שכונה (בת שני פוסטים) שתוגדש רק לנושא הזה. למה לא עשיתי את זה עד היום? כמה שזה ישמע בלתי סביר - כי חששתי לשעמם. כן, קשה מאד לעשות כאן את מה שטובי הצלמים מנסים להשיג כבר יותר ממאה שנים - לחדש. אז ניסיתי לגוון: בצד תמונות מאד נקיות, מוקפדות ואסתטיות הוספתי גם כמה שובבות וכמה ביזאריות. 

בזאת ביצעתי כמה שינויים, אבל אני חושש שלא הלכתי כאן מספיק רחוק.


להזכירכם, ניתן להקליק על התמונות בעלות המזגרת הכחולה כדי להגדילן.

כן, הסבון בכה מאד

גם נילי, הספרנית השכונתית, נוהגת להביט מי מעל המשקפיים. אבל אצלה זה משווה למבט אופי ביקורתי משהו.

ושקט, שקט הס

אומנם רדפנו הבלים
אבל הנה הראש הרכנו
אם כתר הוא נושא או דלי
אין שום הבדל בסוף יישן הוא


רגע, בשביל מה יש לי שיניים? ועוד כאלה גדולות?

המקצוענים משתמשים בקוביות קרח כדי לזקור את הפטמות של דוגמניות העירום שלהם.

ואני? אני מפנטז איך הדוגמניות שלי חוזרות ונוזפות בי, בצחוק מגרגר, על הסטיות הקטנות האלה מכללי האתיקה.

אני עדין מנסה לפענח את הצילום הזה

וזאת למרות שאני יודע שברגע שאבין - הוא יאבד מקסמו

מסיבה כלשהי, דוקא התמונה הזו, שצולמה לפני המון שנים בשרותי הגברים, היא החביבה עלי מכולן

כאן ראוי להשתמש בקרח. ללא ספק.

טוב, כדי להשיג את המבט הנחוש הזה הייתי מתפשר. וזה בלי לקחת בחשבון שבצילום כזה יש מסביבך צוות גדול (מעצב שיער, מאפרת, מלבישה, איש אביזרים) שהורס את כל האינטימיות.