זה הצד הקדמי של הנבחרת מהפוסט הקודם.

הבעיה העקרית עם המשחק הזה היא שהוא משששעממם. לפחות רוב הזמן. מה שהצופים מייחלים לו בחלק גדול מתשעים וכמה הדקות המשמימות שלו הוא שיקרה כבר משהו. "ושוב נפרדו שתי הקבוצות בתיקו מאכזב" יסכמו הפרשנים את המשחק. ובדרך כלל התיקו הזה יהיה 0:0. ואפשר. אפשר, במאמץ ממש לא גדול להפוך את המשחק הזה גם ליותר מענין וגם ליותר ספורטיבי.


מה היתה הדקה? המשחקים של הילדים האלה (בפרבר של ריו דה ז'נרו) הם בדרך כלל יותר מעניינים מאלה שבמארקאנה. למה? כי אין שם נבדל.

העליתי כאן תמונה מהמונדיאל הקודם. בגלל שהמונדיאל הזה רק התחיל, עדיין אין לי תמונות עדכניות של כל הקבוצות.

ולא מספיק שגם ככה הוא משעמם, במונדיאל הזה נוסף למשחק האפקט הווקאלי המעצבן ביותר שניתן להעלות על הדעת - זמזום היתוש של הוובוזלה (כלי הנשיפה האפריקני המקומי).

הסיבה העיקרית לכך שהמשחק משעמם, היא היתרון העצום שיש להגנה על ההתקפה. ואפשר לתקן את זה במאמץ קטן. לדוגמה? להגדיל את השער. לא בהרבה, מטר אחד ישנה את אופי המשחק ויפיח בו הרבה שערים וחיים. שינוי נוסף? חוק הנבדל. ואני לא בטוח שצריך לבטל אותו לגמרי (הרי לא היינו רוצים שגם נשים יבינו מה הן רואות), אבל אולי אפשר להחיל אותו רק החל מקו רוחב מסויים (לדוגמה - 12 מ'). אפשר להגדיל מעט את רחבת ה-16. את הוצאת החוץ צריך היה מזמן לאפשר לבצע ביד אחת (מה שהיה מגדיל את טווח הזריקה) או טוב יותר - לבצע בבעיטה. לאפשר הרבה יותר חילופים ולהכניס פסקי זמן ובכך להגדיל את השפעתו של המאמן על תוצאת המשחק. וכך המשחקים יגמרו בתוצאה של 12:7. יהיו יותר גולים והרבה יותר ענין. יהיו פחות משחקים שיגמרו בתיקו ופחות הארכות משמימות שיסתיימו בהכרעה מבעיטות עונשין.

בעיה נוספת של המשחק הפופלרי ביותר בעולם היא הערך הספורטיבי המפוקפק שלו. ואני לא מתכוון לטרור שמשליטים האוהדים האינפנטילים, הלאומנים והגזענים. טוב, אולי גם זה. אני מתכוון בעיקר לעובדה שבמשחק הזה, להבדיל מכל שאר ענפי הספורט (למעט, אולי, השלכת גמדים), הקבוצה הטובה ביותר לא תמיד מנצחת. סטטיסטית - כן. דהיינו בליגה רגילה זה עובד בסדר (לא בטוח שאצלנו - בגלל חוק לוזון), אבל כשמגיעים למפעלים כמו גביעים למיניהם, בשלבים המתקדמים (אחרי שלב הבתים), במקרים רבים הקבוצה הפחות טובה מנצחת. וכך במונדיאל - המפעל שאמור להכתיר את הקבוצה הטובה בעולם, מנצחת לעתים קרובות הקבוצה השניה או אפילו השלישית בטיבה. גם הבעיה הזו היתה נפתרת אם היו משנים מעט את החוקים שמקנים להגנות יתרון כל כך גדול.

"אבל זה מה שיפה במשחק הזה" יטענו האוהדים של הקבוצות החלשות יותר "אחרת מה הטעם בכלל לעלות על המגרש? כולם יודעים שגרמניה יותר טובה, אבל ביום נתון גם אנחנו יכולים לנצח".

צודקים. אני באמת צריך להמשיך ולהתאמן על ויתור על השיפוטיות שלי. וגם על המחשבה הטורדנית שאולי עדיף היה כבר להכריע את המשחק במסרונים שישלחו ע"י האוהדים.






נבחרת החלומות שלי (בתור לשיקוף ריאות בקופחת חולים). אוקיי, נגמר. אפשר להוציא אויר ולשחרר את הבטן (או להיפך).

כן, יש בה יותר מ-11 שחקנים. מה קרה? גם את החלומות שלי אתם רוצים לצנזר ולהשמים?

טוב, תפסתם אותי על חם, האמת היא שאני זקוק ליותר שחקניות כי לדנה מור יוסף (רביעית מימין) אין כושר לשתי מחציות. גם לא לשאר. אבל אם היינו הולכים על הכרעה במסרונים... עזבו, זה שהן הצליחו לשרוך את הנעליים נראה לי הישג מספק.

אספתי חמרים לפוסט למונדיאל. לא פוסט אחד, שניים. הבאתי צילומים מצויינים. באמת.

הסתכלתי על זה כמו על תמונה סטראוסקופית וחיכיתי שהכל יתחבר. באמת.

והרפתי הכל. כן, כולל השרירים של רצפת האגן. ומי לא בא (והוא הרי הבטיח פעמים שיבוא אחר הצהרים)?

מי כן בא? גידי גוב. זה הוא שעומד מקופל מכאב תחת שמים ריקים וחוזר לחפש אותך בחשכה, לראות אם את עדין בוכה - ואת אינך. עדין אוחז בידיו את הריח של גופך - ואת אינך.

פעם חשבתי שאולי אנחנו מייחסים לספורט הזה חשיבות מוגזמת. בכל זאת מיליארד איש יצפו במונדיאל הזה, ורובם ממש יתרגשו כשילוו את הנבחרת שלהם אל תבוסתה הבלתי נמנעת. גברים שבארבעת השנים האחרונות היו אדישים לכך שהפלנטה עליה הם חיים הולכת לאבדון, יצרחו בקולות נשברים כשהקבוצה שלהם תבקיע גול ויבכו כמו ילדים כשהיא תודח לבסוף מהמפעל הזה.

ומה אני חושב היום כשאני מבין כמה פטרונות ושיפוטיות יש במחשבה הזו? אותו הדבר. לכו, לכו לכם ילדים מופרעים לצפות בטלויזיה. אני אצטרף - לפחות מחצי הגמר ואילך.

ומה יש לי להגיד על המשחק עצמו? בפוסט הבא, יחד עם הצד השני של הנבחרת הזו, אני אעלה לכאן כמה הגיגים לא מעצימים. 


אבל היה רגע, לפני שנתיים, שבמשחק אחד ראיתי שחקן מדהים על המגרש - אנדריי ארשאבין שהוביל את נבחרת רוסיה, כמעט במו רגליו לעליה לחצי הגמר ביורו 2008. הוא כל יכול הסכימו אז הפרשנים. אבל כל זה היה לפני משחק ההפסד הצורב לספרד שבו הוא נעלם לגמרי.

והיום? היום קוראים לאלוהים ליונל מסי.

אלה הם הגיבורים שלנו לחודש הקרוב. אחרי שהם משלימים מהלך כלשהו על המגרש הם יודעים שהבמאי יעבור למצלמה שתעשה עליהם זום אין.

הם לא פריארים, האלילים שלנו. הם לא התאמנו במשך שנים ולא ביזבזו אלפי שעות על המגרשים רק כדי להתפס בל המסר שהכינו לרגעים היקרים האלה, הרגעים שבהם הקלוז-אפ של פניהם ממלא מיליוני צגי טלויזיה על פני כל הגלובוס.