יש מעט תחומים שאני מבין בהם פחות מאשר בסנאים. ולמרות שזה שאני לא מבין במשהו, לא עצר אותי עד היום מלחוות עליו דעה, על הסנאים באמת אין לי מה להגיד. אולי חוצמזה שבצילומים אין עליהם.
בעצם כשאני משחזר את כל השתלשלות העניינים אני נזכר שהכל התחיל מזה כשבן דודי - דני הושיב את אחמט אוגוז צ'ליקול שבא להתארח אצלנו על כסא נמוך. וגם קרא לו קולו (שזה תחת בתורכית, או אולי בלדינו). צ'ליקול פרץ בבכי, ארז את המזוודה המרופטת שלו ועלה על האוטובוס הביתה תוך הבטחה לנקמות איומות. שכונה כבר אמרנו?
גם לי אמרו, כמה ימים אחרי הגיוס, שאני צריך לאכול משהו כמו אניה קטנה מלאה בשקי תפוחי אדמה עד שיגיע מועד השחרור שלי. "אבל אל תתבאס" אמר לי עובד המטבח בבסיס הטירונים ברפיח כשהוא מושיט לי צלחת עמוסה בפירה תפל "תתחיל מכף אחת ותתקדם". כל זה היה הרבה שנים לפני שהוא הפך למחית תפוחי אדמה. אני חושב שאז עשו אותו מאבקה.
בסוף הוא בא. ביום המיוחל, זה שכל כך חיכיתי לו, הגיע מהקריה רץ (רכוב על אופנוע. בחיי) ומסר לשליש הגדודי שלי צו עם פקודה לעכב את שיחרורי עד להודעה חדשה. בדיוק כשהוא עזב נחתה עלינו מכת ארטליריה שבה נהרג טנקיסט אחד (מגדוד אחר בגזרה) שעזב את הטנק שלו כדי לחרבן. לא מוות הרואי? נכון, זה באמת חרא של זכרון.
אני שומר מקום לצ'ליקול
ככה הם היו נראים אם לא היתה להם את מערכת ההסברה המשומנת של דו"צ.
אני חושב שאמרתי פעם משהו על משחק המלים שבטח אפשר לעשות באנגלית על התמונה הזו. לא? אז יום אחד אני יגיד.
יום אחד יתנו לי מצלמת וידאו אמיתית בצבע עם מסוק וכל זה. בינתיים אנחנו משתעשעים באמבטיה עם רובי צבע וברווזי גומי.
אביגדור (משמאל): "הוצאנו אותו כזה קטן. רוצה לראות את הרובה מים החדש שקנו לי?"
"כאן זה לא מערב אירופה" אמר אהוד ברק ללוחמי השייטת, כשבא להודות להם על פעולתם "במזה"ת אין חסד לחלשים ואין הזדמנות שניה למי שאינו יודע להגן על עצמו".
התמונה שצולמה במערב אירופה (אם אתם מחשיבים את פולין למדינה מערבית) - באדיבות דו"צ.
"אתם יודעים כמה בלונים הצלחתי לנפח בחמש שעות?" שואלת נטלי הילמן שמבקרת את זמן התגובה של דו"צ "וחוץ מזה אני שונאת סנאים. שיחזרו לפולין, או לגרמניה".
אתם חושבים שזה יתפוס?
התשובה במהופך פוסט הקודם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
