כזכור, גם בפוסט הזה - פוסט ההמשך לציון עשר שנים ליציאה מלבנון, לא הוספתי כיתובים לתמונות אלא השארתי את זה לכם.

פחות עבודה? על זה אמר צ'רצ'יל שככל שהנאום שהוא צריך לשאת קצר יותר, כך הוא עובד יותר על הכנתו.

לדוגמה: על התמונה הראשונה הייתי יכול לכתוב שאני דווקא מוטרד מהילדים שלא קשורים, אלה יכולים לעשות באלאגן. אבל אני מתאפק, למה, כדי לא להרוס לכם את היצירתיות שכל כך חשובה בניהול מאבקים ציבוריים.

במלאות עשר שנים ליציאה מלבנון הכנתי הפעם סדרה קצרה (בת שני פוסטים, אחד מהם קצר) על עוד נושא שאני ממש לא מתמצא בו. לא, אל תתבלבלבלו, ביציאה מלבנון אני מבין קצת, בהורות - הרבה פחות.  וזה למרות שאני גם אבא וגם סבא. עד היום, לא נתתי לעובדה שאני לא מבין במשהו לעצור אותי. נהפוך הוא, אני מחווה את דעתי בעיקר על נושאים שבהם אני ממש לא מתמצא. אבל הפעם החלטתי לנסות משהו חדש: לשתוק. אבל ממש. כן, כמו ששתקנו כשנכנסו ללבנון בהרפתקה הצבאית המטופשת (למה להשתמש במלים לא מעצימות כמו מטומטמת? מטופשת זה מספיק חזק) הזו. על כן, בשכונה הזו אני מזמין אתכם לחבר בעצמכם את הכותרות לתמונות (תוך שאתם מפזמים לעצמכם זמר נוגה, עדיף משהו מהפלייליסט של ימי הזכרון).

 בהצלחה.

ברגע האחרון קיבלתי שאלה ממאזין. משהו בנוסח "תגיד הקישור הזה שאתה עושה בין היציאה מלבנון להורות הוא לא קצת מאולץ? יכול להיות שאתה מתפתל כאן בשביל להכנס לפינת הנושא החם?". אז זהו שלא. יש בסדרה הזו (בעיקר בחלקה השני, זה שיתפרסם, אי"ה, מחר) כמה הורים שעושים עם ילדיהם גם דברים שאולי תכנו אותם "לא אחראיים". אבל אין, אין שום דבר מופקר ופאתטי כמו שליחת ילדך למלחמה מיותרת (חוץ מאשר בספרטה. שם האמהות היו שולחות את ילדן המיותר למלחמה צודקת). טוב, לא ממש צריך לשלוח אותו בפועל, מספיק להחריש כשזה קורה.  זוכרים את ארגון "ארבע אמהות"? זה לא הן לבד שהוציאו אותנו משם, היו עוד רבים אחרים שנקטו בפעולות של מרי אזרחי. והיו גם כאלה שנקטו במרי צבאי. זוכרים את אלי גבע? בעיני הוא הגיבור האמיתי של המלחמה ההיא. זה אחד האיזונים שיש בדמוקרטיה - ניתן לעשות שטויות ואפילו דברים איומים, אבל לא לאורך זמן. וכשאהוד ברק החליט על הנסיקה (כן, ככה אני אוהב לכתוב את זה. מה תעשו לי?) הוא ידע שיש לו גיבוי של רוב העם.