- תגיד לי, היית פעם אצל זונה?

- היתה לי פעם אחת, לא חשוב מאיזו עדה, זונה בת זונה.

- לא, אני מתכוונת ברצינות.

- אה, עוד לא, אבל אני עוד צעיר.

- למה?

- למה לא הלכתי לזונה? שאני אשלם על זה?

- אהה...

- תגידי כשלקוח לא משלם לזונה, טכנית, זה שוד או אונס?

- למה אתה מתכוון?

- אם היא רוצה להתלונן עליו במשטרה, כן? באיזה סעיף היא מאשימה אותו?

- רואים שאף פעם לא היית אצל אחת כזו. שם אתה קודם משלם, לפני שאתה מקבל את השירות.

- אה. אם ככה אז בואי נחליט שאז זה אונס.

- טוב, אם זה מה שעושה לך את זה.

- רגע ונכון שבעל יכול לאנוס את אשתו?

- על זה כבר מזמן אין ויכוח.

- אבל מעשה מגונה, הוא יכול לעשות בה מעשה מגונה?

- למה אתה מתכוון?

- נגיד היא שוטפת כלים, רכונה על הכיור. והוא מתגנב מאחוריה ותופס לה את הציצים. היא יכולה להתלונן על זה?

- במשטרה?

- לא, אצל אמא שלה. בטח שבמשטרה. אני מדבר על ההבטים הטכניים-חוקיים.

- אני חושבת שבמקרה הזה לא.

- ואם יש לה ציצים ממש גדולים?

- מה זה משנה?

- את יודעת, אני שם לב שהיום, אפילו בהוליווד השמרנית, זה מתחיל להיות לגיטימי להראות נשים חשופות חזה, אבל רק כאלה עם ציצי קטנים, מקסימום בינוניים. ציצי ממש גדולים האמריקאים מראים רק בסרטי פורנו.

אם משטרת המוסר של YouTube השמרנית לא הורידה את הסרטון הזה מהרשת, סימן שציצי קטנים חשופים כבר נחשב לממש לגיטימי.

תודה לנ*גה שהפנתה את תשומת ליבי לסרטון הארכני הזה. למי שישבר (כמוני) ולא יצליח להגיע לסוף, אני מנחש שיהיו בסרט 12 דוגמניות (בכל זאת - לוח שנה), שבין צילומי העירום שלהן הן יספרו כמה הן מרגישות נוח עם הצלם - מריו סורנטי, ושרק מולו הן מוכנות להתפשט ואיך הן בוטחות רק בו שיוציא אותן במיטבן. כן, תסריט מושקע.

 - אה טוב. אתה יודע מה, אם יש לה ציצים ממש גדולים, היא יכולה להתלונן עליו במשטרה. אבל תן לי דוגמה אחרת.

- או קיי. נגיד שהבעל הזה מקבל את הקיק שלו מלחשוף את עצמו בפני נשים. נו, איך קוראים לזה?

- אקסהיביציוניסט.

- בדיוק. וכשהיא צופה לתומה בטלויזיה הוא מגיע מחדר השינה כשרק מעיל גשם לגופו העירום. ואז, ממש בשיא הדרמטי של הסרט...

- כן, הבנתי אותך. באמת מרתק. אבל עד עכשיו הבאת לי דוגמאות קלות, אפילו לא היתה כאן דילמה. אתה יכול להשתדל יותר?

- אוקיי, את ביקשת את זה. אז אם האיש הזה מציץ למקלחות של עיוורות. זה נחשב?

- בודאי. מה ההבדל?

- כי הצצה זה מן עבירה מיוחדת כזו, את יודעת. כל עוד זו שהציצו לה לא יודעת על זה, אז בעצם היא לא נפגעת.

- אכן דילמה כבדה ביותר.

- רגע, בואי נפתח את זה עוד קצת. את זוכרת שהאיש הזה הוא לא רק מציצן אלא גם אקסהיבציוניסט.

- אוקיי, במקום שממנו אני באה היו אומרים על זה שהעלילה מתחילה להתעבות. אולי הוא גם בהאי.

- הוא מה?

- באהי, אתה יודע מהדת הפרסית הזו, נו, אלה עם הגנים הבאהים בחיפה.

- למה באהי?

- כי גם אני רוצה להוסיף כאן איזה טוויסט.

- טוב, אבל רק בתנאי שקוראים לו חמזי.

- אוקיי, אז יש לנו מציצן-אקסהיבציוניסט-באהי שקוראים לו חמזי.

חמזי?

 - אז חמזי הזה חושף את עצמו לפני העיוורת.

- אוקיי.

- אז זה נחשב?

- אני חושבת שלא.

- אבל אם הוא גם גידם? אני מתכוון בשתי הידיים.

- טוב, אני מתחילה לדמיין את זה. באיזה צבע המעיל גשם שלו?

- ירוק זרחני, אבל זה ממש לא חשוב. איך הוא יפתח אותו?

- יפתח את מה?

- וואו את כבדה, את המעיל הירוק שלו.

- אה, זה בגלל הצבע המשונה שבחרת לו. אם היית אומר צהוב, הייתי מבינה.

- הוא יבקש מהעיוורת שתעשה את זה עבורו. את יודעת, אחוות נכים שכזו.

- כן, אני חושבת שאז היא יכולה להתלונן על הטרדה מינית.

- עכשיו בואי נחבר את כל הפאזל. את מוכנה?

- נסה אותי.

- הבעל, חמזי, המציצן האקסהיביציוניסט, שרק מעיל גשם ירוק זרחני לגופו העירום, מגיע למטבח כשאשתו, ריטה העיוורת, שהיא נכדתה של ריטה היוורת', רכונה על הכיור.

- למה דוקא היא, העיוורת, שוטפת את הכלים בבית? אין פה איזה סקסיזם שוביניסטי? 

- אבל הוא גידם, בשתי הידיים. וחוץ מזה הוא בהאי והדת שלהם אוסרת על הגבר לשטוף כלים.

- הגיוני.

- ואז הוא מגלה שמתחת לסינור שלה היא לא לובשת כלום. הוא מנסה לפתוח את המעיל שלו בעזרת הפרוטזות שלו, אבל אלו בוגדות בו בגלל הרעד שאוחז את גופו. את יודעת, הוא ממש מתרגש בסיטואציות כאלה. הוא לופת את שדיה העצומים בקרסים שלו ואז היא אומרת לו "חמזי?"

זה שוב אתה?

 - הבנתי. חשבתי שאנחנו מדברים על דילמות מוסריות, אבל בסוף התברר שאתה מתאר כאן את הפנטזיה האולטימטיבית שלך.

- וואלה? את צודקת. ואני חשבתי עד היום שאני יותר בכיוון של זוג לסביות שמתאבקות בבוץ...

מתוך ויקיפדיה:

טניס שולחן הוא משחק קצבי ומהיר מאוד המצריך מאמץ, כושר גופני, תרגול ממושך ואימונים סדירים על מנת לרכוש מיומנות גבוהה. המשחק משוחק בעזרת כדור קטן וקל מאוד (2.7 גרם), הכדור הינו חלול והוא בעל קוטר של 40 מילימטר (עד שנת 2000 קוטר הכדור היה 38 מ"מ). מידות שולחן המשחק הן: אורך 2.74 מטר, רוחב 1.525 מטר וגובהו מעל הקרקע הוא 76 סנטימטר. השולחן מחולק באופן שווה לשני חלקים שביניהם מפרידה רשת שגובהה 15.25 סנטימטר. השחקנים משתמשים במחבט עשוי עץ המכוסה גומי משני צדדיו (צידו האחד של המחבט אדום, והשני שחור).

הבעיה

לפני שבועיים וחצי קניתי שולחן פינג פונג ושמתי אותו על המרפסת.

לפני הקניה שקלתי, בין היתר, את האפשרות לבנות אחד בעצמי. וזה בעיקר בגלל החשש שלי שהמבנה הרעוע של השולחנות הזולים (מקטגורית שולחנות הפנים) לא ישרוד לאורך זמן. בנוסף, התאמת פלטת שולחן מקטגורית indoor למרפסת מקורה, מוטלת בספק. למה לא רציתי להשקיע בשולחן יקר? לא רק כי הפרוייקט הזה הוא דל תקציב אלא גם משום שבהכירי את הנפשות הפועלות, בהתחלה כולם (כולל אני) יתלהבו, אבל במשך הזמן הוא יהיה מונח על המרפסת ממש כמו שמכשיר האליפטיקל מונח ליד המיטה שלי (ויש עוד מכשיר אימון ממש ורסטילי שמונח בבוידעם).

בינתיים, אחרי ששכללתי את מנגנון הפתיחה של השולחן, אשתי ואני משחקים עליו בכל הזדמנות (כמעט מדי ערב). בסופי שבוע מצטרף לטורניר לפעמים החתן ובשבת הקרובה אנחנו מתכננים טורניר נגד משפחת שחר.

היחיד שלא נהנה מהשולחן הזה הוא סוס פרא - נכדי הפעוט שבעוד שלושה שבועות ימלאו לו שלוש שנים, ילד עם תשוקה עזה וכשרון נדיר למשחקי כדור (או לכל דבר אחר שבנים אוהבים).

למרות שפלטת השולחן היא כמעט בגובה הצואר שלו, הוא מתעקש לנסות ולשחק עליו. וזה שובר את ליבו הפריך של סבא שלו.

אמנם יש בחנויות הספורט שולחנות פינג פונג קטנים לילדים, אבל לא לפעוטים כמותו. גובה השולחנות האלה הוא 68 ס"מ, ואילו הגובה הפרופורציונלי שמתאים לסוס פרא הוא 48 ס"מ.

הפתרון

לבנות לו שולחן קטן משלו. אבל לעשות אותו עם מבנה סולידי ומתכוונן כך שניתן יהיה, לא רק להגביה אותו בהדרגה עם גדילתו של הילד, אלא גם לשים עליו, בבוא היום, כשהשולחן הקנוי יתפרק, פלטות בגודל תקני.

דהיינו - הקונסטרוקציה תצטרך גם לדעת לרדת לגובה של 50 ס"מ וגם לעלות עד לגובה 76 ס"מ.

גודל הפלטה של השולחן לפעוטות היה יכול להשאר גדול, אלמלא אילוצים של משקל. בגלל שהושלחן איננו מתקפל (בניה מסובכת מדי) והפלטה צריכה להיות מדיקט עבה (סנדוויץ 17 מ"מ), יהיה צורך, לא רק לחלק אותה לשניים, אלא גם להקטין את החלקים כך שמבוגר אחד יוכל לשנע אותם ללא מאמץ.

התכנית

למה אני מציג לכם את התכנית לפני שביצעתי אותה (שוב)? כדי לנסות ולקבל משוב. בגלל שכל הפרוייקטים שלי הם חד פעמיים, אני תמיד אומר לעצמי בסיומם - את זה ואת זה הייתי עושה אחרת. לכן כל כך חשוב לי שאנשים יראו את התכנית, אולי הם יבחינו בדברים שאני לא ראיתי. לדוגמה, סבתא חביבה שראתה את התכנון הראשוני של השולחן, הציעה לפשט את הבניה באופן ממש משמעותי.

מונמך לגובה של 50 ס"מ

בגלל שאת הפלטות אצור מדיקט ללא פורמייקה, יתכן שהן יתעקמו במשך הזמן ואצטרך להחליפן. מחירה של פלטת סנדוויץ ללא פורמייקה - 120 ש"ח.


מוגבה ל-76 ס"מ

הקונסטרוקציה כשהיא מוגבהת למקסימום. ניתן יהיה לפרק אותה לשני החמורים ולמוטות הקושרים. הפירוק לא יהיה קל וזריז כמו הקיפול של השולחן הקנוי אבל הרבה יותר עמיד.

יתכן שאוסיף גם מוט קושר אחד מלמטה. אבל זה יקרה רק אחרי שאבחן את התנהגות הכביש שלו.


תקריב על הרגל ומנגנון ההגבהה. אני אשיג ברגי ואומי פרפר, או אפילו פינים מאובטחים כדי להקל על שינוי הגובה.

- "עם אלי יותר כיף לי לשחק" אמרה לי סבתא חביבה והתריסה "אתה מיד הורס את המשחק".

- את מתכוונת למשחק ההתקפי שלי?

- כן, אתה מיד מנחית. איתו יש יותר מסירות.

- את מתבלבלת בין המשחק הזה והמטקות שמשחקים על החוף. כאן יש גם איזה סוג של תחרות. ביום שבת אנחנו צריכים לקיים טורניר נגד משפחת שחר, שנבטל?

- תגידי, אם עיוור קונה מחשב הוא קונה לו גם צג.

- אני חושבת שכן. 

- אה הגיוני, כדי שכלב הנחיה שלו יוכל לתת לו תמיכה.

- בדיוק. תחזור לישון.

- אולי הוא יכול להסתפק רק ברמקולים?

- הכלב?

- רמקולים זה יותר לחירשים, לא?

- לא, אני חושבת שלהם יש צגים.

- והתמיכה? רגע, אז מה המקבילה של כלב נחיה לחירש?

- אולי ציפור. אני הכרתי פעם חירש שגידל תוכי.

- כן, אבל לא חבל לכלוא את הציפור החכמה הזו בכלוב קטן?

- כמו שעשית לי?

- הכרתי פעם עיוור שהיה נוהג עם דלת פתוחה כדי שיוכל למשש את הקו הצהוב.

- אבל הקו הצהוב הוא בצד השני, לא?

- נכון, אבל הוא היה נוסע נגד הכיוון.

- והכלב נתן לו?

- הוא לא שמע בקולו כי הוא היה גם חירש. ולכן הוא היה צועק עליו.

- על הכלב?

- לא, על התוכי.

- כן, כמוך. גם אתה צועק.

- אני?

- כן, בעיקר מתוך שינה.

- מה אני אומר?

- בעיקר קללות באמהרית. אתה נשמע כמו סרט תדמית של אגודת בעלי תסמונת טורט.

- כן, תמיד חלמתי להקליט את ההודעה על המשיבון שלהם "כוס האמא שלכם, שלום!".

- הסלוגן מצויין, אבל לא האינטונאציה. אתה נשמע קצת כבד. כשתקום, תנסה שוב. אבל תקפיד על נימה מתרוננת. עכשיו תחזור לישון.

- טוב, נראה לי שהחולירות האלה מהביטוח הלאומי חוסכים עליהם ולא מאשרים להם צגים.

- למי, לפקידים? אתה צודק, הם גם עוורים, גם חירשים וגם רשעים.

- את יודעת מה, שכנעת אותי, אני חוזר לישון.