- "מגיע לך מזל טוב?" היא שאלה כשהצטרפתי לשולחן שלה. 

- על מה?

- דוד הלך לעולמו.

- אה, כן. אני חושב שכן. באמת שלא אהבתי אותו.

- הייתי אומרת שזה האנדרסטייטמנט של המאה.

- צודקת. ממש תעבתי אותו.

- אז אתה לא מרגיש שמחה, או לפחות הקלה, על זה שהוא מת?

- לא יודע. אני לא ממש בטוח.

- אז מה אתה מרגיש לגבי זה?

- את האמת?

- כן, זה לא הזמן להתחיל לשקר, עכשיו בתשע בערב.

- תחושה של החמצה. את יודעת איך זה עם unfinished business.

- לא הבנתי. מה בעצם החמצת?

- הייתי צריך להרוג אותו בעצמי, לפני הרבה שנים.

- עד כדי כך?

- כן, בהחלט.

- למה, מה הוא עשה לך?

- עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה.

- בטוח?

- כן.

- אתה יודע מה, לפחות תן לי רמז.

- אוקיי. הוא פגע במישהו יקר לי.

- איך פגע?

- בצורה הוולגרית והברוטלית ביותר שאפשר.

- "הסבר!" פקדה עלי.

- עזבי, את רואה שאני לא רוצה להכנס לזה.

- לא השתכנעתי. שפת הגוף שלך אומרת לי שאין לך מושג כמה אתה רוצה לדבר על זה.

- את יודעת מה, בואי נסתפק באמירה שהוא ניצל את עליונותו הגופנית על מישהי שהיתה קרובה לליבי.

- אז מה עשית בקשר לזה?

- אחרי שהבנתי שאין לי מה ללכת עם זה למשטרה, אשכרה תכננתי להרוג אותו.

- ולמה לא הרגת אותו?

- כי חששתי שמישהו עלול לפרש את זה כחוסר נימוס.

- אז מה עשית?

- בסוף, אחרי שהתגברתי על הצורך שלי לחסל אותו, איחלתי לו שימות ביסורים.

- וממש הכנת בובת וודו ותקעת בה סיכות?

- בדיוק. הנחמה היחידה שלי זה שהוא ממש סבל לפני מותו.

- רגע, אז מה בעצם עצר אותך מלהרוג אותו?

- את יודעת איך זה, בעיקר קשיים לוגיסטיים.

- לא. אני לא מבינה. אתה מוכן להיות יותר קונקרטי?

- אה, זה ממש פשוט. כמובן שרציתי לעשות את זה מבלי להתפס. את יודעת, אפילו מה שהוא עשה - לא שווה לי מאסר עולם.

- אוקיי.

- טוב אז למרות שלכאורה יש אלפי דרכים להרוג בן אדם, למעשה, ברמת העקרון, אפשר לצמצם אותן למשהו כמו עשרים אפשרויות.

- ומה אתה בחרת?

- הדרך שהכי התאימה לי היתה לחסל אותו ביריה. אבל כמובן צריך לבחור את הזמן והמקום ולבצע את זה באופן שאף אחד, כולל אלה שיודעים על כך שאני לא ממש אוהב אותו, לא יוכל לקשר אותי לארוע.



- אבל יש לך אקדח.

- כן, אבל זה נשק ברשיון שמונח בכספת. אם הייתי משתמש בו, היה איזשהו סיכוי שהמשטרה היתה מגיעה אלי ועושה לו בדיקה בליסטית. ומשם האופציה להיות שכן של קצב היא ממש בלתי נמנעת.

- או קיי, אז מה שווה הנשק הזה אם אתה לא מעיז להשתמש בו?

- את יודעת למה יהודי צריך שני בתי כנסת בעיר שלו?

- לא, אתה יודע שאני לא ממש מבינה ביהודים.

- אחד בשביל להתפלל בו והשני - בשביל שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם.

- "יפה" היא חייכה בשיניים צחורות "והנמשל?"

- באותו אופן הוא צריך גם שני כלי נשק: אחד רשום כחוק, את יודעת, עם מטווח כל שלוש שנים, כזה שיוחזק בכספת, והשני - שאיננו רשום בשום מקום - ולעולם, לעולם, לא יעשה בו שימוש.

- לעולם?

- טוב, את יודעת, דוד הוא כבר האיש השני שרציתי להרוג.

- רגע, ומה קרה לראשון?

- לשוקי? זה סיפור ישן, אבל בעקרון התבנית הזו חוזרת על עצמה.

- ?

- גם עליו הפעלתי את כישוף הוודו וגם הוא מת, ביסורים קשים, תוך כמה שנים.

- וואלה, תשמע אתה מסוכן.

 - כן, ככה אני אוהב לחשוב על עצמי, למרות שבמציאות אני לא פוגע בזבוב. טוב, בזבוב כן, אבל לא הרבה מעבר לזה.

- אוקיי עכשיו אני יודעת מה אתה רוצה ליומהולדת שלך.

- לכי על זה. ושיהיה משהו עם טווח ארוך, לא איזה אקדח מעפן. הכי טוב זה רובה צלפים, אבל אם לא תצליחי, אז לפחות משהו שאפשר להרכיב עליו כוונת טלסקופית. ואל תתקמצני על תחמושת. את יודעת, אני צריך גם קצת להתאמן.

- טוב, ומתי תשתשמש בו?

- לעולם לא.

מי שחולה בערב שבת - ימות בשבת.

כן, כן.

הממשלה החליטה השבוע שאפשר יהיה להזדכות, לצרכי מע"מ, על פירות וירקות שמוגשים ככיבוד בישיבות.

טוב, אבל אין מע"מ על פירות וירקות. אז איך... עזבו, זה כנראה אני, או עתון הארץ, שלא הבנו משהו כאן.

נדב"ר (נוהל דיבור ברשת הקשר)

- "תשמע, אתה היית בצבא, לא?" שאלה בטון מתחנחן ומתחה את זרועתיה הארוכות.

- כן, זה היה לפני המון שנים.

- מתי?

- התגייסתי לפני יותר מ-40 שנה והשתחררתי מהמילואים לפני 20.

- אז אתה אלטע קאקער ובטח לא תוכל לענות על השאלה שלי.

- אופסי, נתתי לך כבר כמעט את כל המידע שמותר לי למסור לפני שאת מתחילה לענות אותי. 

- ואחרי זה?

- אחרי מה?

- אחרי שאני מעבירה לך 35 אמפר דרך הביצים, מה מותר לך להגיד?

- אה, היום המדיניות היא מאד ליברלית, אני חושב שכבר אחרי 5 אמפר מותר לי לגלות את כל המסמכים שמסרה ענת קם לעיתונאי ההוא מהארץ. תזכירי לי איך קוראים לו?

- אורי בלאו. אבל עכשיו אני החוקרת.

- ואני?

- אתה יושב עכשיו ערום, קשור לכסא והיינריך שולץ, הגמד העצבני שלי, מחבר לך את מצבטי כבל ההתנעה של הרכב שלך אל הפטמות.

חוברת הצביעה (ע"ע בוקי) שהלגה קיבלה בגן הילדים בשטוטגרט

- איזה מזל שקניתי את הכבלים האלה במחלקת הרכב של ACE. הם באמת שווים לתחת.

- "ולשם הם גם יכנסו אם לא תענה על השאלות שלי" לחשה בטון מאיים "ולא אחד אחרי השני, אלא - ביחד".

- אוקיי, אני במשחק, מה את רוצה לדעת.

- "ראיתי אתמול כתבה בטלויזיה על יחידת שריון ויש משהו שלא הבנתי".

- דוקא את השריון הכרתי טוב. הטכנולוגיה בטח השתפרה, אבל היסודות נשארו דומים. אם כי היום הם בטח מדברים שם שפה די שונה מהעברית הצבאית של המחזור שלי.

- "אחד המפקדים אמר שם משהו ברדיו כמו, רגע, רשמתי את זה" אמרה כשהיא מרכיבה את משקפי הקריאה ומוציאה פתק מהתיק שלה "הנה: 'קח את הגפרורים שלך על החצי כבד ונוע על השחור לעבר המכלאות כדי לאסוף את החצאית, עבור'".

- אז?

- תרגם לי את זה.

- אה, בעברית לא אומרים על מפקד בצבא 'אמר משהו ברדיו', אלא 'דיבר בקשר'.

- טוב, אבל מהו אמר?

- את זה אני לא יכול לגלות לך.

- אפילו שהראו את זה בטלויזיה וכולם, חוץ ממני, הבינו?

- את צודקת, זו הבעיה.

- לא הבנתי, מה הבעיה?

- שכולם הבינו.

 
אני חושב שהיום עושים שיחות מוטיבציה למפקדים כדי שיסכימו לחיילים לעמוד במסדר בוקר עם ה'שמיכי' מהפלנל שהביאו מהבית

- רגע, מה הוא אמר?

- המטומטם אמר: 'קח את החיילים שלך בנגמ"ש וסע על הכביש אל הבסיס כדי לאסוף חיילת'.

- למה מטומטם? רגע, גם אתה ראית את הכתבה הזו?

 - איך יכולתי? אני יושב כאן קשור לכסא העינויים הזה ושולץ הגמד מחבר את הפטמות שלי למצבר של הטויוטה.

- אז מה מטומטם כאן?

- הצבא. וזה לא השתנה בחמישים השנים האחרונות.

- "תסביר" פקדה והצליפה בשוט הדמיוני שאחזה בידה.

- מה לא ברור כאן? הילד מדבר כאילו בקוד. וזה למרות שברור לו שגם האויב שמאזין לרשת הקשר מכיר את כל הפירושים לכינויים העתיקים האלה. חיילי המודיעין הערבים מתים על זה.

- למה?

- כי בתת ההכרה שלו החייל הזה אומר לעצמו שבכל זאת הוא השתמש בקוד ואז הוא מרשה לעצמו להגיד בקשר דברים שלא היה אומר באופן גלוי. 

- אה.

- כאן בטחון שדה היו צריכים להריץ קמפיין, אפילו בגלי צה"ל, שאוסר על הקידוד בשפת הבית. משהו עם סלוגן כמו: 'או שאתה משתמש במערכת קוד אמיתי, או שאתה מדבר לגמרי גלוי'. טוב, אני עוד צריך לשכלל את הקופירייטינג של זה. אולי 'חייל, חיילת, אל תסתודדו - קודדו'.

- אוקיי. ויש לי עוד שאלה...

- כמה אמפר כבר העברת לי?

- 20.

- טוב, אז מותר לי לענות על עוד שאלה. אבל אני לא בטוח שנשאר במצבר מספיק כח כדי להתניע את האוטו כשנצא מכאן.

- אל תתחיל להתבכיין לי. המוסך נמצא כאן בדיוק מול הקפה ואתה גר במרחק של 5 דקות הליכה מכאן.

- אוקיי, אני מקשיב.

רב סמל ראשון

- מה זה רסר?

- לא זוכר. אבל הנה יש כאן תמונה של אחד כזה בנייד שלי:

אבל כשעברת ממש על ידי והיית כולך צעקה, אתה לא הנחת ידך על כתפי - לנגיעה אחת רכה

פז"ם

 - הבנתי. ועכשיו לשאלה האחרונה.

- "אני מקשיב" אמרתי כשאני סוגר את המחשב הנייד.

- מה זה פזמניק.

- יש לי תשובה של אבשלום קור.

- "לך על זה" אמרה בנדיבות "תפסת אותי ביום טוב".

- במקור, פז"ם זה ראשי תיבות: פרק זמן מינימלי. השתמשו בזה כדי לתאר את תקופת הזמן המינמלית שחייל צריך לשרת בדרגה מסויימת לפני שניתן לקדם אותו לדרגה הבאה. ובהשאלה: הפז"ם הוא משהו שווה ערך לוותק של החייל. פזמניק הוא חייל וותיק.

- וזה חשוב, הוותק הזה?

- אוהו. יש יחידות שבהן הפז"ם שוקל יותר מהדרגות.

- באר, נמק והדגם.

- "אוקיי" אמרתי ופתחתי שוב את המחשב שלי "אלה טירוני גולני, ממש בבקו"ם, לפני שהתחיילו":

שני מימין: אבנר 

- התכוונת לטירוניות.

- לא, לא, אלה ה'לוחמים' וואנבי. כשהם בבקו"ם, לא רק שאין להם פז"ם, אין להם אפילו זכות לפז"ם. בשלב הזה הם עדין נקבות. אפשר אפילו לומר - נקבות היסטריות. את יודעת - בוכים בלילה וצועקים 'אמא' מתוך שינה.

- מה זה בקו"ם?

- עזבי, את לא רוצה לדעת.

- אוקיי, ומתי הם הופכים לגברים מסוקסים? 

- או, זה בדיוק התפקיד של הפז"ם. הנה, עוד שלב, עדיין די התחלתי, בהתפתחות שלהם:

- טוב, אני לא רואה ממש הבדל.

- כן, זה בטירונות, בשלב הזה הם מתחילים רק לרכוש את הזכות לקבל פז"ם בעתיד. כאן הם רק עולים ליבשה. הנה תראי איך הם נראים בשלבים ממש מתקדמים:

- שימי לב, למרות שאין הבדלי דרגות, הפעורים (ע"ע טוחנים צעירות) מביטים בקנאה מהולה בהערצה על הפז"מניק. אבל אל תתפסי אותי במלה. אני מניח שהסלנג השתנה והיום כבר לא אומרים 'פעורים' או 'טוחנים צעירות'.

- אני מבינה שזה ממש השלב הסופי.
- הצחקת אותי. יש עוד לא מעט מדרגות בהררכיה הזו.

- "הדגם!" פקדה עלי בקול רועם.

- המילאומניקים. הם לא עושים חשבון לאף אחד: