הנה עוד שני ציורי גרפיטי:

את זה עשיתי, לפנות בוקר, על קיר שמצאתי מוכן, עם סולמות הידראוליים, שכנראה הוכנו, מבעוד יום, לגרפיקאי/צייר שלטים האמיתי.

התמונה הזו צולמה למחרת בבוקר, כשהפועלים התחילו לכסות את הקיר בצבע ירוק, כמה דקות לפני שעלו על היצירה שלי.

ואת זה עשיתי בהשראת הסרט 'לינקולן'. יש שם סצנה שבה אחד המתנגדים לשחרור עבדים אומר "היום נשחרר אותם, מחר ניתן להם להצביע ובעוד כמה שנים - גם הנשים ידרשו זכות הצבעה" (ע"ע 'וואלה, יופי').

גינון אנכי

את הסרטון שעשיתי על הקמת מערכת גינון אנכי בבי"ס בסולם צור, אני לא יכול להטמיע בעמוד הזה. למה? כי עברתי לפרסם את הסרטונים שלי ב-Vimeo ומערכת ישרא יודעת היום להטמיע רק סרטוני יוטיוב.

אבל קישור לסרטון אני עוד יכול להביא:

https://vimeo.com/87797392

פעם עוד אפשר היה להטמיע כאן סרטוני וימאו, אבל המערכת ההיא המשיכה להתפתח וישרא - בואו נסתפק בביטוי 'נעצרה'. כי למה להגיד 'נסוגה'? אבל בפועל - כבר לא ניתן לעשות את זה . ישרא ממש דוחפת אותי לצאת ולחפש פלטפורמות אחרת - נגיד אתר משלי.

למה עברתי לוימאו (שלהבדיל מיוטיוב היא פלטפורמה שאינה חינמית)? כי שם אפשר להחליף את הסרט מבלי לאבד את כתובותו. וזה ממש חיוני במקרים שבהם, אחרי שהסרטון הועלה לאויר ואחד המעורבים שצפה בו - ביקש לשנות משהו. למה יוטיוב לא מאפשרת להחליף את הסרטון מבלי לאבד את כתובתו (ובכך לקטוע את הקריירה שלו)? כי גם הם רוצים להכנס למועדון החברות שיש לי חשק לפגוש את ההנהלה ולהגיד לכל אחד מהם: What are you, some kind of an idot? הרי אתם מאבדים את הקהל שלכם בגלל שטויות.

השבוע חשבתי על עוד כמה מוצרים כאלה:

* התקן ה-USB שבו אני מהמר בכל פעם שאני תוקע אותו על הכיוון הנכון. אגב, במחצית מהמקרים אני פוגע כבר בנסיון הראשון.

* הטלפון שלי (נקסוס 5) שעוצב באופן כל כך אלגנטי עד שאני לא מבדיל בין צידו העליון והתחתון. כאן לא ויתרתי וסימנתי את צידו העליון.

* חיבור הטעינה של הטלפון שלי. גם כאן ריססתי את אחד מצדדיו בצבע לבן ועכשיו אני מצליח לדלג על שלב הניחוש כשאני מחבר אותו למטען.

* Digital Tutor - בי"ס וירטואלי שמציג מבוא לקורס בתוכנת תלת מימד (Cinema 4D) בחינם. אבל את הקבצים למבוא הזה הוא מספק רק לאלה שכבר נרשמו ומשלמים. למרות שהבהרתי להם שללא הקבצים אין ביכולתי לעקוב אחרי שעורי המבוא (כדי שאוכל לשפוט אותו), הם סירבו לספק אותם. ואני לקחתי, כמובן, קורס אחר. כמה הם מפסידים? אני מעריך שכ-2000 ש"ח.

לפני כמה ימים נערכה אצלנו מסיבת הסיבלסטר. כרגיל, באיחור של כמה ימים.

ולא הייתי מטריח אותך, יומני היקר, עם הסרט שהכנתי לארוע והשיר שכתבתי (יחד עם סבתא חביבה), אלמלא הבנתי, מאחת התגובות שקיבלתי על הפוסט הקודם - לשון נופל, באיזה מרחק אנחנו נמצאים ממדינת ת"א.

למעשה החלטתי להעלות את הפוסט הזה - כהצהרת נאיביות הסטורית-אנתרופולוגית. אוקיי, אם אתם מתעקשים, אז גם טרחנית.

הנה הסרט שצילמתי על הכנת התפאורה לארוע:

הסרטון הזה צולם בטכניקה של Time Lapes - צילום של פריים אחד בשניה. והוא נחשב, בקנה המידה המקומי, למתירני-פרובוקטיבי ויש כאלה שאף יכתירו אותו בתואר 'מופקר'.

בסופו של דבר התמונה הזו נתלתה על מסך פלסטיק שחור במקום חשוך וכמעט שלא ניתן היה לראות אותה, אבל את הסרטון הזה (שאותו שילבתי עם עוד כמה סרטוני ריקודים והוא הוקרן בלופ במהלך חלקו הראשון של הערב) ראו החוגגים. אלמלא שימושי האוירה שיעדתי לו, הייתי מאיץ אותו למהירות כפולה - דהיינו - מקצר אותו לכדי מחצית.

בגלל שסבתא חביבה היתה צריכה לקרוא את שיר המתנדבים (אותו הזמינה נעמי - רכזת ו' התרבות שלנו), הרגשתי חובה להשאר במסיבה, לראשונה מזה 20 שנים - עד לחלק של ההופעות. בהתחלה זה היה אפילו נחמד, אבל הדי ג'יי הערמומי דחף, לאט לאט, את מנוף הווליום במעלה הקונסולה שלו. לאט אבל בטוח. אחרי חצי שעה הרגשתי שהוא תקע לי אותו כבר לעומק של 20 ס"מ. כמובן שאני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להכריז על החרמה נוספת, של לא-פחות-מעשרים-שנים, של ארועים מהסוג הזה.

זה לא שאנחנו, הזקנים, לא נהנינו שם. סבתא חביבה ואני נקלענו למצוקה כל כך קשה שהעדפנו לצאת החוצה ולחכות בלילה הקר עד שיגיע תורה של הסבתא להופיע. אבל לקהל היעד (עד גיל 30 בערך) הדציבלים האלה, לא רק שלא הפריעו, אלא שנראה שרובם אפילו התמסרו להם בחדווה. 

שיר המתנדב

כל היום אחכה לצלצול הנכסף

לא אוכל, לא אשתה, לא אישן, לא אנאף

כי אולי, נעמי, תבחרי גם אותי

להפגין את כוחי במפעל תרבותי

לסדר כסאות, לצייר תפאורה

לעלות לבמה בתפקיד ממטרה

לרקוד ולשיר, לסדר לך פרחים

לקשט תרנגול, לאפות כעכים

משאלתך, נעמי, עבורי היא פקודה

לכל בקשה אענה בתודה

עוד שעה, עוד דקה, יקרני הנס

 לרשימת מתנדבי היישוב אכנס

לסדר כסאות, לצייר תפאורה

לעלות לבמה בתפקיד ממטרה

לרקוד ולשיר, לסדר לך פרחים

לקשט תרנגול, לאפות כעכים

ניחשתם נכון. חלק מהחוגגים היו, בשלב הזה, שיכורים מהתחת והצעקות שהקימו מאחור מנעו מהשאר לשמוע את השיר. 

כן כמובן, היה שם בר עם שתיה חופשית. אבל אני חושב שעדיין אנחנו במרחק של שלוש שנים לפחות מהמועד שבו גם אצלנו יתחילו להגיש את המשקאות בכוסות חרוטיים.