זוכרים איך לפני יומיים (בפוסט קושיה לפסח) השתאיתי נוכח הסתירה בהנחיות הכשרות שמופיעה על מכסה הטחינה של סלטי מיקי?
אז היום הבנתי שלמעשה פיספסתי את הפואנטה, שלא לדבר על כך שממש בגדתי בשליחותי העיתונאית: לא חיוותי את דעתי על תוכנה של הקופסה.
ואל תטעו, סבתא חביבה ואני לא קונים את הזבל הזה (וגם לא משקאות קלים), אבל מאחר שהקופסה הזו (שניתנה לי ע"י בתי) נשארה אצלי אחרי הצילומים, החלטתי לאכול ממנה.
לא, לא 'לטעום', או 'לנסות', או אפילו 'לנסות לטעום', אלא אשכרה - לטבול בה פיתה ולאכול. ומיד עלו במוחי שתי שאלות:
א. למה, למה הם מכניסים כל כך הרבה סבון למאכל הזה?
ב. אנשים באמת קונים בהתנדבות את המזון הזה? מילא החטיפים והמשקאות הקלים - לאלה יש לפחות טעם אטרקטיבי. מילא בניזרי, אסירי החמס, ושאר שבויי השב"ס; אבל לשלם כסף כדי אכול את משחת הנעלים הזו?
הרי במאמץ כל כך קטן (והרבה יותר בזול) אפשר לקחת טחינה גולמית, להוסיף לה מיץ לימון, שום כתוש, פלפל שחור ומלח, ולערבב תוך הוספת מים עד לקבלת הסמיכות הרצויה. רצוי להגיש עם פיתה ואפשר להוסיף לזה שמן זית, פטרוזילה, חצאי טבעות בצל, זיתים שחורים, פלחי עגבניות או שלפי שיבולים (ידקרוך ותמתק דקירתם). ואם אתם ממש מהדרים, תוכלו להכין לעצמכם, בעזרת טוש ומדבקות, תויות כשרות סותרות ולהצמיד לקופסה.
שיר לשירה
מלים: יהונתן גפן, לחן וביצוע: קורין אלאל
המקור: דברי, מלאך שלי, אני יודעת
הנכון: דברי על אח שלי
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך
אנ'לא יודע איך לומר לך
מלים, לחן וביצוע: שלום חנוך
המקור: אנ'לא יודע איך לומר לך כמה שאני אוהב
הנכון: אני לא יודע איך לא מר לך. כמה שאני אוהב
אני סתם אחד שבטח לא יודע כלום
את באה לכאן הרבה?
עכשיו אני לומדת לעוף - חושבת על מים, עכשיו אני לומדת לעוף - עוצמת עיניים
טוב, את הכיתוב 'תסתכל לה בעיניים, תישך את השפתיים, עד שזה יכאב' אצטרך לדחות 'עד שתפקח את עיניה'. אולי אני אשמור את זה לתמונה כזו (לכשתזדמן לי):
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
