המכללה המשותפת

מערכות בתי המשפט במדינות - " המכללה המשותפת "

בתי משפט קמא במדינות- local trail courts :

קיים מגוון רחב של סוגי בתי משפט במדינות עצמן. המערכת המשפטית שונה ממדינה למדינה, אין "מערכת מדינתית" אלא יש חמישים מערכות שיפוט של חמישים מדינות ריבוניות. המכנה המשותף בין טקסס לניו-המפשייר איננו גדול יותר מהמכנה המשותף בין גרמניה ודנמרק. כולן מדינות ריבוניות שיצרו מסגרת משותפת לכמה עניינים משותפים כל מדינה בנתה לעצמה את מערכות השיפוט הרצויות לה, ולכן אין שום הכללה נכונה לכולן. כמה עקרונות משותפים לכולם: התיקונים החמישי, שישי ושביעי לחוקה מבטיחים משפט בידי חבר מושבעים, הן בדין הפלילי והן באזרחי. (מתוקף מורשתה כמושבה צרפתית לשעבר, מערכת המשפט של מדינת לואיזיאנה מבוססת, באורח יוצא דופן, על המשפט הקונטיננטלי.)

בתי משפט עליונים במדינות- State Supreme Court :

בכל מדינות ארצות הברית קיים בית משפט של מוצא אחרון של המדינה; לרוב הוא קרוי בית משפט עליון של המדינה (State Supreme Court). בכל מדינה, הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר היא המפרשת העליונה של החוקה של אותה מדינה. ניתן להגיש ערעור ברשות על החלטת ערכאה זו לבית המשפט לערעורים הפדראלי (כמו שרואים בשקף). 

מערכת בתי המשפט הפדראלית

בתי המשפט האזוריים- United States district court :

בית משפט בערכאה הפדראלית הנמוכה ביותר קרוי "בית משפט אזורי של ארצות הברית" (United States district court). קיימים בסך הכול 94 בתי משפט אזוריים.

בתי המשפט האזוריים מחולקים על בסיס מדינתי: בכל מדינה יש אזור (או "מחוז פדראלי שיפוטי") אחד או יותר, ולאף בית משפט אזורי אין שיפוט ביותר ממדינה אחת.

הואיל ובתי המשפט האזוריים הם בעלי סמכות שיפוט מקורית ברוב הנושאים הפליליים והאזרחיים, המשפט בהם נערך באמצעות חבר מושבעים (בניגוד לשתי הערכאות הגבוהות יותר) ונשמעות עדויות ובירור העובדות.

בנוסף, קיימים 7 בתי משפט פדראליים המוגבלים לנושא מסוים, שהאזור הגיאוגרפי שלהם הוא ארצות הברית כולה. אלו הם: בית המשפט של ארצות הברית לענייני מסים United States Tax Court)); בית המשפט של ארצות הברית לענייני סחר בינלאומי (United States Court of International Trade); בית המשפט של ארצות הברית לענייני טענות פדראליות (United States Court of Federal Claims); בית המשפט למעקב ביון זר (Court of Foreign Intelligence and Surveillance); בית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור טענות פורשי הכוחות המזוינים (United States Court of Appeals for Veterans Claims); בית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הכוחות המזוינים (United States Court of Appeals for the Armed Forces); ובית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב הפדרלי (United States Court of Appeals for the Federal Circuit).

הערה: כדי לפשט את הדברים ניתן להקביל את בתי משפט אלו לבתי הדין בארץ.

בתי המשפט לערעורים- United States court of appeals :

בית משפט בערכאה הפדראלית השנייה, החוצצת בין בתי המשפט האזוריים לבית המשפט העליון, הוא "בית משפט לערעורים של ארצות הברית" (United States court of appeals). קיימים בסך הכול 13 בתי משפט לערעורים.

בית המשפט העליון – United States Supreme Court

בית המשפט היחיד שהקמתו מוגדרת בחוקה. כל שאר בתי המשפט הפדראליים יסודם בחוקים של הקונגרס. הוא הפוסק האחרון בשאלות של חוק, והמפרש הסופי של חוקת ארצות הברית. החלטותיו מהוות  stare decisis (בלטינית תקדים מחייב – נשמע אחלה בשיעור) עבור כל בתי המשפט האמריקניים האחרים, הן פדראליים והן מדינתיים.  בית המשפט העליון אינו מחויב לדון בכל תיק שבקשה לערעור בו מוגשת אליו. חוק שהעביר הקונגרס ב-1925 קובע כי השופטים העליונים עצמם יקבעו אילו תיקים יגיעו לדיון לפניהם. מתוך כ-7,500 בקשות המגיעות מדי שנה מרחבי ארצות הברית, רק 1% לערך זוכות להתדיין בבית המשפט העליון, כלומר כ-75 עד 100 תיקים בשנה. בדרך כלל, הקריטריון שעל פיו השופטים מסכימים לדון בתיק, הוא האם דיון בו יוכל לשפוך אור חדש על סוגיה חוקתית כלשהי.

סיווג המקורות החקיקתיים - פדרלי:

(United States Code Service (Titles 1-50: החקיקה הראשית הפדראלית כפי שחוקקה ופורסמה ע"י הקונגרס.

USCA (Fed. Rules Annotated): החקיקה הראשית הפדראלית מפורשת (הפרוש אינו מחייב)

סיווג המקורות החקיקתיים - מדינתי:

הגוף המוציא לאור שונה בכל מדינה:  לדוגמא - California  Codes

 ישנם מקורות מבארים (בדומה לפדראלי):   לדוגמא -Deering’s California Codes Annotated   

המשפט האנגלי

חשיבות המשפט האנגלי למשפטן הישראלי, נובעת מהקשר ההיסטורי הקיים בין המש' האנגלי לישראלי.  

בסימן 46 לדבר המלך במועצתוÜ   קשר זה נקבע לראשונה בסימן 46 לדבר המלך במועצתו, 1922 טרם קום המדינה, שם נאמר כי במקרה של לאקונה במשפט הישראלי, יש לפנות למשפט האנגלי, ובדרך זו נקלטו פסקי דין ודברי חקיקה אנגליים רבים.

ס' 11 לפק' סדרי שלטון ומשפט Ü עם קום המדינה, עקרונות המש' האנגלי הפכו לחלק ממש' הארץ, כאשר נחקק ס' 11 לפק' סדרי שלטון ומשפט. כך נותר המשפט המקובל והפסיקה הבריטית המפרשת אותו כמקור מחייב כפי שהיה בשנות המנדט.

ס' 2 לחוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980 Ü אמנם המצב כיום הוא כי חוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980 ביטל את סימן 46 לדבר המלך, אך עם זאת בתי המשפט נוהגים לפנות למשפט האנגלי לעתים.

שרידי מערכת המשפט האנגלי בישראל: במדינת ישראל נהוגה שיטת משפט של 3 ערכאות, שלום, מחוזי ועליון, בית המשפט העליון בארץ מקביל ל- high court בבריטניה, אם כי שם הוא לא מהווה ערכאה עליונה ביותר (יש עוד שתי ערכאות מעליו- ניתן לראות זאת בתרשים של מבנה מערכת המשפט באנגליה), הנחת היסוד של הבריטים בהקמת המערכת הייתה כי מעל בית המשפט העליון בארץ ישב בית משפט עליון של הקולוניות (Privy council). עם הקמת המדינה בוטלה רשות פנייה זו, אך המחוקק הישראלי לא הקים ערכאה עליונה או שינה את ההליך במערכת הקיימת ולכן נוצר מצב שבית המשפט העליון בשיבתו כערכאה הגבוהה ביותר דן בעניינים נמוכים יחסית בחומרתם (ערעור בזכות) והוא אינו משמש כבית משפט עליון קלאסי.

חלק גדול מהמשפט הישראלי נסמך עד היום על פקודות מנדטוריות- הבריטים בתקופת המנדט בנו מערכת משפטית שתוכננה מראש ע"י פקיד ממשל בקולוניה מסוימת עבור אותה קולוניה. ניתן לראות ברשומות שבנוסף לספר החוקים הישראלי קיים אוסף דיני מדינת ישראל- נוסח חדש שהוא למעשה ריכוז מחדש של הפקודות המנדטוריות.

דוגמאות: פקודת הנזיקין משנת 1944- קודקס מגובש אולם בפועל מדובר באוסף של הלכות בריטיות שקובצו יחד ע"י פקידי ממשל בריטי. פקודת סדר הדין הפלילי משנת 1936 שחלקים ניכרים ממנה עודם בתוקף, פקודת זכויות יוצרים משנת 1912 שהוחלפה בחוק של הכנסת רק ב-2008 , פקודת הראיות- עודנה בתוקף (תופעה אבסורדית שכן היא אמורה להתמודד עם משפט מול חבר מושבעים- דבר שלא קיים בארץ), פקודת המועצות המקומיות, פקודת המיסים- גביה ועוד.    

נקודות ציון היסטוריות:

1.    בשנת 1154, הנרי השני לבית פלנטג'נט, איחד את החוק האנגלי וקבע משפט "מקובל" על כל הארץ, באמצעות איחוד המנהגים המקובלים במחוזות השונים, הפסקת השרירות בפסיקה והסעדים השרירותיים שהיו מקובלים עד אז. הוא הקים לראשונה חבר מושבעים של אזרחים שנשבעו לחקור בהגינות מקרים פליליים ותביעות אזרחיות. חבר המושבעים הגיע לפסק דינו דרך הערכת הידע המקומי המקובל, ולא באמצעות בחינת ראיות, דבר המהווה הבדל משמעותי מדרך פעולת בתי המשפט כיום.

2.    במאה ה-15 נראה כי מערכת המשפט המקובל אינה מספיקה עוד לאופי הדינמי של חיי המסחר. המערכת הייתה בנויה על מספר קבוע ומוגדר של עילות תביעה, שלהן ניתן מספר מצומצם של סעדים, ובמיוחד פיצויים. תובעים אשר לא מצאו עילת תביעה המתאימה למקרה שלהם (לדוגמה, במקרה הנפוץ שמסיג גבול השתלט על אדמתם, והיה צורך לצוות על פינויו, דבר שאינו אפשרי על פי הסעדים שמעניק המשפט המקובל), אך חשו כי הצדק והיושר מחייבים מתן סעד, פנו באופן אישי למלך. כך התפתחה מערכת שלמה ונפרדת של דינים, הקרויים דיני היושר (Equity), ובה דנה מערכת שלמה ונפרדת של בתי משפט. בבתי משפט אלו הסעד מן הצדק ניתן ע"י ה-chancellor . ה- chancellor היה שר, יד ימינו של המלך, בעל שליטה רבה בתחומים רבים- הוא מינה את השופטים, חוקק חוקים ואף היה השופט במסגרת בתי משפט אלו. מטרת בתי המשפט האלו הייתה לדון בנושאים מופשטים שאין עליהם תשובה במשפט המקובל וההתדיינות הייתה עלולה להמשך שנים, בעיקר בשאלות של סמכות בית המשפט לדון במקרה מסוים, כאשר צד אחד פנה לבית משפט של יושר, והשני לבית משפט הדן על פי המשפט המקובל.

כדי לפתור מצב זה נחקק בשנים 1873 ו-1875 חוק בתי הדין- judicature act  , אשר קבע מערכת אחידה של בתי משפט, וקבע כי במקרה של התנגשות דינים ידון בית המשפט על פי דיני היושר. כמו כן במסגרת השינויים הללו הפרוצדורה המשפטית עלתה על הכתב והוקמו בתי משפט בידי המדינה.

גופים מרכזיים בבריטניה של היום:       

1.    בית המלוכה: בריטניה נחשבת למונרכיה חוקתית (מדינה הכפופה לשלטון יחיד העובר בירושה לעולמי עד, אם כי הוא כפוף לחוקה של אותה מדינה), למרות זאת בבריטניה לבית המלוכה תפקיד ייצוגי בלבד.

     השלטון הוא שלטון רב מפלגתי, הכולל אצילה חלקית של סמכויות בסקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. 

2.    הממשלה: היא הסמכות המבצעת, היא מוציאה לפועל כביכול בשמו של המונרך (המלך), ישנם כ-100 שרים בממשלה, כל השרים הם חברים בבית הלורדים או בבית הנבחרים. ראש הממשלה בניגוד להרבה שיטות דמוקרטיות מתמנה ע"י המלכה, אולם מאחר והממשלה צריכה לזכות באמון בית הנבחרים, המלכה ממנה את מנהיג המפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים והוא נכנס לתפקידו ללא צורך בהצבעת אמון.

3.    הפרלמנט:

• בית הנבחרים - house of commons : כיום הוא החזק מבין שלושת הגופים המהווים את הפרלמנט הבריטי, הבחירות הן אזוריות, כל מחוז שולח את הנציג שקיבל את מירב הקולות באזורו. במקרה של מחלוקת עם בית הלורדים ידו על העליונה ובית הלורדים יכול למעשה רק לעכב קבלת חוקים. בית הנבחרים מפקח על פעולות הממשלה ויכול בהצבעת אי אמון להפיל את הממשלה.
• בית הלורדים: במקור היה בית הלורדים הגוף המחוקק המרכזי. החל מהמאה ה-19 החלה הפחתה בסמכויותיו ונקבע כי הוא לא יכול לבטל חוק, כמו כן בית הלורדים מוגבל ביכולת הפיקוח שלו על הממשלה ואינו יכול להצביע הצבעת אי אמון בממשלה, ב-1999 בוטלו זכויותיהם של הלורדים להוריש את זכותם לשבת בבית הלורדים. 

כמו כן למדינות השייכות לממלכה יש מעין בית מחוקקים שגם לו סמכויות חקיקה ובשקף הבא ניתן לראות את מעמדם של חוקים אלו.

פירמידת הנורמות בבריטניה:

מאחר וישנן שלוש מערכות משפט שונות בממלכה הבריטית :לויילס ולמערב אירלנד, יש בתי מחוקקים הנקראים האסיפה הלאומית. לסקוטלנד יש פרלמנט עם סמכויות חקיקה אפילו נרחבות יותר. יחד עם זאת חבלי ארץ אלו הכפיפו עצמם לקביעות מערכת השלטון הבריטית ולפיכך הן נמצאות תחתיה בשקף המציג את פירמידת הדינים.

בנוסף, מעל בריטניה יש לאיחוד סמכויות בתחומים מסוימים (חקלאות, הגבלים עסקיים, שירותים פיננסים, הגנת הצרכן) והיא מחויבת לפעול בהתאם להוראות האיחוד ולכן ניתן לראות את האיחוד מעל לכל הפירמידות.

שיטות משפט

 שיטות המשפט העיקריות

המשפט הקונטיננטלי: נקרא גם המשפט האזרחי או המשפט הרומנו – גרמני. בסיסו של המשפט הקונטיננטלי במשפט הרומי, לאור קובץ חוקים שנקרא corpus juris civilis שערך הקיסר יוסטיניאוס הראשון והתפתח במהלך ימי הביניים. ואכן המאפיין של המשפט הקונטיננטלי הינו קודיפיקציה של המשפט. הקודיפיקציה הינה הנטייה לערוך את החוקים בקבצים בהם ניתן למצוא תשובה לכל שאלה משפטית שעולה. 

מדינות בהן נהוגה שיטת משפט זו: גרמניה, קוויבק, לואיזיאנה, יפן וארצות אמריקה הלטינית.

המשפט המקובל: המשפט המקובל התפתח באנגליה, באותם ימים לא היו כתובים חוקים והשופט נדרש לשפוט על סמך מנהג, מסורת ותקדים. מאחר והתפיסה הייתה שוויונית, התוצאה הייתה שהעיקרון שנקבע בעניין מסוים יצר תקדים מחייב למקרים דומים.

כולל בתוכו עקרונות רבים המהווים חוק לא סטטוטורי, כלומר חוק שלא התקבל ע"י הפרלמנט, הרעיון החשוב ביותר הוא שהמשפט המקובל מבסס במידה רבה פסיקות השופטים על עקרון התקדים המחייב, פסיקות הרשות מהוות "חוק" באותה מידה כמו זה שנוצר ע"י הרשות המחוקקת. החוקים שהתקבלו ע"י הפרלמנט מפורשים ע"י השופטים בהתאם למסורת המשפט המקובל, כך שגם חוקים שעברו קודיפיקציה, מושפעים מהמשפט המקובל בדרך של פרשנות.

מדינות בהן נהוג המשפט המקובל כיום: באופן עקרוני כל מדינה שהייתה מושבה בריטית בעבר קיבלה את המשפט המקובל ולהלן דוגמאות: בריטניה (מלבד סקוטלנד), ארה"ב (מלבד לואיזיאנה), קנדה (פרט לקוויבק), אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום אפריקה, הודו, מלזיה, סינגפור, הונג-קונג ועוד.

ההבדלים העיקריים בין שתי השיטות:

·   הסתמכות על תקדים מול הסתמכות על חקיקה

·   במשפט המקובל – המדינה היא דבר רע ומסוכן והמשפט מגן על החברה מפני המדינה ואילו במשפט הקונטיננטלי המדינה היא דבר טוב המביא ליציבות ומאפשר לחברה להתקיים ע"י אכיפה של עקרונות הצדק והשוויון.

·   המשפט המקובל התפתח מהמשפט השבטי שקדם לקבלת הכתב ויצר מסורת עתיקה ובלתי כתובה לפיה דנו בתי המשפט הבריטים במשך מאות שנים, בעוד המשפט הקונטיננטלי הסתמך על מסורת המשפט הרומי והמשפט הכנסייתי שהסתמכו על מקורות בכתב.

·   ארצות המשפט הקונטיננטלי נוהגות להשתמש בשיטה האינקוויזיטורית, לפיה השופט בעל תפקיד פעיל באיתור ראיות רלוונטיות למשפט ובעל סמכויות נרחבות בחקירת חשודים ואילו ארצות המשפט המקובל משתמשות בשיטה האדוורסרית לפיה השופט בעל תפקיד סביל והוא שומע רק את הראיות שמביאים הצדדים בפניו.

במשפט המקובל החשיבה היא פרקטית: ניתן להגיע לעסקאות טיעון, ניתן לא להגיש כתב אישום אם הפרקליטות סבורה שלא תהא הרשעה ואילו במשפט הקונטיננטלי, תמיד יוגש כתב האישום, אין עסקאות טיעון ולרוב לא תהיה רלוונטיות להודאות באישום עד שלא תוכח האשמה ע"י בית המשפט.   

מהי השיטה הנהוגה בארץ?

במאמרו של ברק הוא טוען כי שיטת המשפט הנהוגה בארץ היא מעורבת ולא ניתן לשייך אותה לאף אחת מהאסכולות המצוינות לעיל. מחד גיסא ישנה השפעה היסטורית של המשפט המקובל על הדינים בארץ (נרחיב על כך בהמשך השיעור) וניתן לראות מאפיינים של המשפט המקובל- הליך אדוורסרי, התקדים המחייב. מאידך גיסא, בדומה למערכת הקונטיננטלית בישראל אין מושבעים. הבדל נוסף: דיני הנזיקין והעונשין דומים למשפט המקובל ואילו דיני החוזים מושפעים מהמשפט הקונטיננטלי ואף יש דינים שאינם זהים לאף אחת מהשיטות: דיני משפחה והיבטים מסוימים במשפט החוקתי. 

המשפט האמריקאי

נקודות ציון היסטוריות:

הכרזת עצמאות- בשנת 1776 מתגוררים בקולוניות בארה"ב כ-3 מליון אנשים, ישנה אווירת כעס ואכזבה מהשליט הבריטי- ג'ורג' השלישי, אנשי הקולוניות מכריזים על עצמאותם מהכתר הבריטי, ההכרזה הינה אירוע מכונן בהיסטוריה של ארצות הברית, שבאמצעותו הכריזו שלוש עשרה המושבות האמריקניות על עצמאותן מהאימפריה הבריטית. את דבר ההכרזה ניסח תומאס ג'פרסון, בה הוא מסביר כי חוסר רצונו של הפרלמנט והמלך להגיע להבנה כלשהי עמם, הביאם לכך שלא נותרה ברירה בידם אלא להסיר מעליהם את מרותו של הממשל הקולוניאלי ולהחליפו בממשל ייצוגי משלהם שיהיה קשוב ואחראי לנתיניו. בהכרזה המתיישבים מעידים על עצמם שהם רוצים להקים חברה חדשה וטהורה, וחשוב מכל- עצמאית, שמייצגת את עקרונות השוויון והחופש. לשם כך רוצים הם להתנתק מאנגליה לחלוטין וליצור לעצמם חברה בעלת ריבונות עצמית לחלוטין.

ההחלטה עצמה אושרה בקונגרס הקונטיננטלי במושבו הזמני בפילדלפיה ב-4 ביולי 1776 בזמן מלחמת העצמאות האמריקנית, והוכרה על ידי הבריטים רק לאחר תום הקרבות ב-3 בספטמבר 1783.

הכרזה שמסתברת כקטסטרופלית שכן לכל אחת מהקולוניות יש אינטרס עצמאי ולכן במקום להילחם בבריטים, הם נלחמים אחד בשני: ריבים על שטחי גביית מיסים, הקולוניות הדרומיות מבקשות הטבות עבור חקלאות, בניגוד לצפון שם השטחים לא טובים לחקלאות, אזרחים העוברים על החוק במדינה אחת בורחים לאחרת וכדומה.

מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית. האיחוד בין המדינות היה לא יותר מקונפדרציה רופפת ונוהל על פי תקנון הקונפדרציה אשר קבע כי כל שינוי בו חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה קונגרס הקונפדרציה, אשר היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות; גם כאשר החליט הקונגרס דבר-מה, לא הייתה לצדו רשות מבצעת על-מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו; כמו כן, לשלטון המרכזי של הקונפדרציה לא היו כספים, שכן התקנון לא העניק לו את הסמכות לגבות מסים. לאור חסרונות אלה, בוועידת אנאפוליס בשנת 1786 הוחלט כי יש לכנס ועידה של נציגים מכל המדינות על-מנת לדון בתיקונים ושינויים לתקנון. בהתאם להחלטה זו, ב-25 במאי 1787 התכנסה ועידת פילדלפיה. הם מבינים שיש צורך בממשלת-על שתיקח את הריבונות של חלק מהמדינות ותפקיע אותן. המדינות ימשיכו להיות עצמאיות ומה שלא יוסדר בחוקה הפדראלית יוסדר בחוקה המדינתית.

החוקה האמריקאית

החוקה-  החוקה האמריקאית היא החוקה העתיקה ביותר הנמצאת כיום בשימוש, על אף שתוקנה מאז כתיבתה 27 פעמים, עיקריה נותרו בעינם ללא שינוי עד היום.

כאשר אישרו תשע מבין שלוש-עשרה המדינות שהיו קיימות אז את נוסח החוקה, נכנס לתוקפו אחד מהצעדים המשמעותיים ביותר לקראת כינונו של ממשל פדראלי, מרכזי, שיפקח על איחוד המדינות המכונה ארצות הברית. חוקת ארצות הברית נכנסה לתוקפה ב-4 במרץ 1789, והחליפה למעשה את איחוד המדינות החלש יותר והבלתי ריכוזי שהתקיים מתוקף התקנון שנחתם בהכרזת העצמאות.

מבנה החוקה: סעיף 1: מקים את המחוקק- הקונגרס

                        סעיף 2: מקים את הרשות המבצעת- הנשיא

                         סעיף 3 : מקים את הרשות השופטת

   יתר הסעיפים מאפשרים תיקון, מבטיחים את מעמד המדינות החברות וקובעים הוראות מעבר.

10 התיקונים לחוקה: מגילת הזכויות.

הגופים המרכזיים בארה"ב:

הגדרת פדרליזם - שיטת שלטון שבה כמה מדינות או "מדינות בדרך" מחליטות להתאגד לישות פוליטית אחת ומוסרות חלק מן הסמכויות לרשויות שלטון מרכזיות משותפות ("השלטון הפדרלי").

המשטר הוא משטר נשיאותי, פדראלי דמוקרטי. בגלל שכל מערכות הבחירות הן אישיות ומתנהלות כמעט תמיד בסיבוב יחיד בו "המנצח לוקח את הכל", הכוח הפוליטי מצוי כמעט בלבדית בידיהן של שתי מפלגות גדולות. מאז סוף המאה ה-19 שתי מפלגות אלה הן המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית נחשבת לשמאלית יותר ("ליברלית") והרפובליקנית לימנית ("שמרנית"). כיום המפלגה הרפבוליקנית מזוהה עם העסקים הגדולים, עם שמרנות דתית, עם התנגדות להפלות ועם ניציות ביטחונית. המפלגה הדמוקרטית מזוהה עם מדיניות של יותר שוויון כלכלי, ושוויון למיעוטים (ובפרט לאפרו-אמריקאים), עם המאבק לזכויות אדם ואזרח, ועם פתיחות כלפי העולם והמוסדות הבינלאומיים. 

הנשיא: הנשיא נבחר בבחירות כלליות, בשיטה סבוכה בה האזרחים בכל מדינה מצביעים לנציגי המדינה בחבר האלקטורים (לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים, והם אלו שבוחרים בנשיא ובסגן נשיא, לרוב האלקטורים יצביעו פה אחד למועמד שזכה ברוב הקולות באזור אותו הם מייצגים) סמכויות הנשיא רחבות מאוד ומתפשטות על כל תחום הרשות המבצעת. החוקה נותנת סמכויות רחבות לנשיא. משנבחר הנשיא, ועד סוף תקופת כהונתו, אינו זקוק לאמון מצד רוב הקונגרס. אומנם הקונגרס רשאי להעבירו מכהונתו על ידי תהליך מיוחד של העמדה לדין על ייסוד האשמה בבגידה, קבלת שוחד או פשעים ועבירות חמורות אחרות, אך עד היום לא הועבר אף נשיא אחד של ארצות הברית מכהונתו.

בארצות הברית אין ממשלה לפי המתכונת המקובלת, זאת אומרת גוף קיבוצי של שרים, אשר מחליט ברוב קולות. הקבינט מורכב ממזכירי מחלקות הממשל הפדרלי, ובנוסף מורכב גם מחטיבות אדמיניסטרטיביות מיוחדות (דהיינו, מטעמי ניהול וארגון).

הקונגרס הוא הרשות המחוקקת הפדראלית של ארצות הברית. הקונגרס מאשר את התקציב האמריקני וזכות הכרזת מלחמה שמורה לקונגרס, הקונגרס יכול להדיח את הנשיא ברוב מיוחד של שני שליש.הסעיף הראשון בחוקת ארצות הברית מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. יושבי בית הנבחרים וסנאטורים נבחרים בבחירות ישירות.

בית הנבחרים מונה 435 חברים בעלי זכות הצבעה, שנבחרים לתקופה של שנתיים ומייצגים מחוז בקונגרס. מושבים בבית הנבחרים מחולקים בין המדינות לפי התפלגות שווה של האוכלוסייה ( סמואה האמריקנית, מחוז קולומביה, גואם ואיי הבתולה של ארצות הברית שולחים צירים אשר אינם בעלי זכות הצבעה. פוארטו ריקו שולחת נציב שנבחר אחת לארבע שנים. ואיי מריאנה הצפוניים אינם מיוצגים כלל). כל חקיקה של מיסים חייבת להתבצע בבית הנבחרים. רק בית הנבחרים יכול להדיח מתפקיד בכיר ממשלתי. נהוג להתייחס אל בית הנבחרים כמבטא גישה מפלגתית יותר מאשר הסנאט. 

הסנאט מורכב מנציגי 50 המדינות השונות שמרכיבות את ארצות הברית, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש את אותו הייצוג (שני סנאטורים). סנאטור אמריקני נבחר לתקופה של שש שנים וכל שנתיים בערך מתקיימות בחירות עבור כשליש מיושבי הסנאט. החברות בסנאט נחשבת ליוקרתית יותר מאשר החברות בבית הנבחרים, מכיוון שתקופת כהונתם של הסנאטורים ארוכה יותר, מספרם קטן יותר, וברוב המקרים הם מייצגים ציבור בוחרים גדול יותר. סמכויותיו של הסנט המוענקות לו בחוקה: צורך באישור ברוב מיוחד של הסנאט להסכמים בינלאומיים, הסכמת הסנאט למינויים של תפקידים ציבוריים כמו שופטי בית המשפט העליון, שגרירים, שרים ותפקידי מפתח נוספים, אשר נקבעים על פי חוק שנחקק בקונגרס.

איזה דין חל בכל מצב:

איזה דין מחילים בכל מקרה משני אלו? איזו ערכאה היא הפוסקת אחרונה?

1.    עניין מדינתי טהור- נשאר במערכת המדינתית.

2.    עניין פדראלי- אם מדובר בנושא פדראלי טהור יתחיל ויסתיים בפדראלי ( ימאות, פטנטים הגבלים עסקיים, יחסי חוץ). נושאים רבים יכולים להתחיל במדינתי אבל תהיה אפשרות לערער בבית המשפט הפדראלי.

3.    עניין השייך לסמכויות משותפות: אם התחיל במדינתי, הנתבע יכול לדרוש העברה לפדראלי במטרה להגן על האזרח החיצוני (הנתבע) ממשפט מדינתי מוטה עקב היותו אזרח חוץ.  אם התחיל בפדראלי- יסתיים שם.

פירמידת הנורמות בארה"ב:

שתי פירמידות כאשר הפדראלית נמצאת מעל למדינתית, כלומר פסיקות שנקבעו בפדראלי מחייבות את כל המדינות אך פסיקה מדינתית מחייבת רק את הערכאות הנמוכות ממנה באותה מדינה.

כפי שראינו, יש תחומים שאינם חופפים (וגם אין כוונה למערכת הפדראלית לעסוק בהם) ואז המערכת היחידה שקיימת היא המדינתית. 

שימו לב כי הספרות נמצאת בצד משום שהיא חלה על הכול ויחד עם זאת אין לה מעמד נורמטיבי מחייב.